אריאלה בן-דב

בְּלִי לָשִׂים לֵב 

“מֵאָז גָּדַלְתִּי, כְּבָר יֵשׁ לִי אוֹפַנַּיִם.

כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ.

רַק הָאִישׁ הֶעָנִי עִם הַחֹרִים בְּגַרְבַּיִם לֹא יוֹצֵא לִי מֵהָרֹאשׁ.”

 – יְהוֹנָתָן גֶּפֶן (“כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דּוֹד אֶפְרַיִם”)

הָאִישׁ הַזָּקֵן שֶׁעוֹמֵד בְּמֶרְחָק מָה מִמֶּנִּי עַל הַמִּדְרָכָה,

שֶׁזְּקָנוֹ הוּא שְׂמִיכַת טְלָאִים שֶׁל חוּם וְאָפֹר וְזָהָב,

שֶׁהַמְּעִיל שֶׁלּוֹ אִבֵּד צֶבַע

כַּמָּה פְּעָמִים,

שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּחֻסְפָּסוֹת

רוֹעֲדוֹת

כְּשֶׁהוּא מְגָרֵד בְּדַל סִיגַרְיָה מֵהָאַסְפַלְט,

הוּא בְּקֹשִׁי נְשִׁימָה אַחַת בְּתוֹךְ הָאַטְמוֹסְפֵרָה.

זוֹהִי לֹא סְצֵנָה מִסֶּרֶט.

הוּא אֲמִתִּי כְּמוֹ הָאֲוִיר שֶׁאֲנִי נוֹשֶׁמֶת,

וּכְמוֹ הָאֲוִיר

אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכּוֹ בְּלִי לָשִׂים לֵב.

הַנָּבִיא שֶׁלָּבַשׁ קְרוֹקְס

הוּא אִיֵּת אֶת הַמִּלָּה קְרוֹקוֹדִיל כְּמוֹ שֶׁמְּאַיְּתִים אֶת הַמִּלָּה גֶּבֶר.

הוּא גָּזַר אֶת הַהֲבָרוֹת וְהִכְנִיס אוֹתָן לַכִּיס בְּיַחַד עִם הַכֶּסֶף הַקָּטָן.

הוּא שָׁמַר עַנְתִּיקוֹת וּפְסֵיפָס בְּצִנְצְנוֹת חֲמוּצִים וּבְשַׂקֵּי אֹרֶז.

הוּא פָּצַע אֶת עַצְמוֹ בְּצִפָּרְנַיִם כִּי לֹא יָדַע שֶׁהַטִּיגְרִיס הָיָה רָעֵב.

הוּא אָכַל לְעַצְמוֹ אֶת הַזָּנָב כִּי לֹא יָכוֹל הָיָה לַהֲרֹג אֶת הַזְּבוּבִים.

הוּא לָבַשׁ אֶת שַׂקִּית הָאַשְׁפָּה שֶׁלּוֹ כְּמוֹ גְּלִימַת מַלְכוּת וְלָגַם

אֶת הַיַּיִן מֵהַכּוֹס הַבִּלְתִּי נִרְאֵית כְּאִלּוּ הוּא נֶחֱנַק.

הוּא הִתְהַלֵּךְ בָּרְחוֹבוֹת כְּאִלּוּ הוּא נִזְהָר לֹא לִמְעֹד עַל שְׂדוֹת שַׁבְּלוּלִים

וְלָבַשׁ אֶת הַקְּרוֹקְס שֶׁלּוֹ בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ

חוּץ מִבְּשַׁבָּת, אָז פָּשַׁט אֶת גְּלִימָתוֹ וְחָלַץ אֶת הַקְּרוֹקְס וְרַק צִיֵּר בְּקַוִּים כְּתֻמִּים.