גיורא גריפל 

 רעב

אַרְבָּעִים שָׁנָה הָאָרֶץ שָׁקְטָה.

וְלֹא הִסְפִּיק לָנוּ.

אֲבָל מָתַי הֻבְטַח יוֹתֵר?

“הִתְרַגַּלְנוּ” זוֹ לֹא סִבָּה, תִּתְרַגְּלוּ שׁוּב.

הַדֶּרֶךְ הָיְתָה אֲרֻכָּה, וְאִישׁ

לֹא יָדַע לְהֵיכָן הִיא מוֹבִילָה.

אֲנָשִׁים קוֹשְׁשׁוּ עֵצִים, הָלְכוּ בַּמִּדְבָּר

שָׁנִים. הָיָה רָעָב בָּאָרֶץ, יָרַדְנוּ

לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, עָלִינוּ עַל פִּסְגוֹת

הֶהָרִים מְבַקְּשִׁים הַבְטָחָה קְדוּמָה

כְּדֵי לָשֵׂאת אוֹתָהּ דֶּרֶךְ רִגְעֵי הַיֵּאוּשׁ.

סִימָנֵי הַדֶּרֶךְ רָמְזוּ עַל בְּרִית גְּדוֹלָה

מֵאִתָּנוּ. קִבַּלְנוּ אֶת הַכֹּל – הָאָבְדָן, הַצַּעַר

הַשִּׂמְחָה. עָשִׂינוּ הַכֹּל בְּיַחַד – קַמְנוּ,

הִסְתַּעַרְנוּ, זָעַקְנוּ, נָפַלְנוּ, בָּכִינוּ. חָתַמְנוּ עַל

זִכְרוֹן דְּבָרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח. וּכְבָר

הָיִינוּ שָׁם, וּכְבָר לֹא רָעַבְנוּ, וְעוֹד

לֹא יָדַעְנוּ. עָצַרְנוּ

וְלֹא יָדַעְנוּ מָתַי לְהַתְחִיל שׁוּב.

בְּעִקָּר לֹא יָדַעְנוּ כֵּיצַד לַחְדֹּל.

***

מכתב לחבר

נָכוֹן לְרֶגַע זֶה

אֵין לִי דָּבָר נוֹסָף לוֹמַר.

זֶה בָּרוּר. מִכָּל מָקוֹם גַּם

חַדּוּת וְדִיּוּק הָאֲמִירָה יֵשׁ בָּהֶם

מִן הַפְּגָם, אֶלָּא שֶׁבֵּינְתַיִם קוֹרִים

דְּבָרִים – הַשֵּׂעָר מַאֲפִיר, וּמִינֵי תַּחֲלוּאֵי

עוֹר וָגוּף נוֹסָפִים, וְהָרוּחַ, הַגַּם שֶׁהִיא

סוֹבֶבֶת וְנוֹשֶׁבֶת יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה

שֶׁרֶצֶף הַזְּמַן פּוֹעֵם וְהַיָּמִים דּוֹחֲקִים

וְנֶעֱרָמִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְגַם אִם

הַגּוּף עָסוּק בְּשִׂיג וָשִׂיחַ עִם

תַּחֲלוּאָיו עוֹלָם כְּהֶרְגֵּלוֹ, דְּבָרִים

כּוֹנְסִים וּבָאִים, וְיֵשׁ מֵהֶם

שֶׁיּוֹצְאִים וְלֹא שָׁבִים, וּמָה שֶׁאֵין

בּוֹ תּוֹחֶלֶת יֵשׁ בּוֹ סִיּוּם, וְאֵין

לָדַעַת מַה יֵּלֶד יוֹם וּבְאֹפֶן

מַתְמִיהַּ יֵשׁ

בָּזֶה אֵיזוֹ נֶחָמָה.

***

משורר תועה

מְשׁוֹרֵר גּוֹלֶה אֵין

לוֹ דֶּרֶךְ. הוּא מְהַלֵּךְ

בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ, מְסַמֵּן

כִּוּוּנִים לְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם.

הָעוֹלָם נִפְרַשׂ לְרַגְלָיו, הוּא

כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ עַל קַו הַמַּיִם. בַּמֶּרְחָק

הוּא שׁוֹמֵעַ רְעָמִים. הוּא

לֹא יוֹדֵעַ, אוּלַי זוֹ

הַשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר

יִכְתֹּב בְּטֶרֶם תֵּרֵד הַחֲשֵׁכָה.

מְשׁוֹרֵר תּוֹעֶה נוֹפֵל עַל פָּנָיו.

שַׂר שִׁירֵי תְּהִלָּה לְאֵל הַכָּזָב.

הַשָּׂדֶה עֲדַיִן פָּתוּחַ, הוּא

רוֹצָה לָנוּחַ,

אַוְזֶי הַבַּר חוֹלְפִים מֵעַל רֹאשׁוֹ,

צוֹעֲקִים לוֹ בִּשְׁנָתוֹ. הוּא

מְצָרֵף מִלִּים לִתְפִלָּה, מִישֶׁהוּ חַיָּב

לְהַמְצִיא לוֹ מְחִילָה.

מְשׁוֹרֵר בּוֹהֶה קוֹפֵא עַל עָמְדוֹ

מַמְתִּין לְלִבּוֹ הַנִּקְרָע

אֶל תּוֹכוֹ.

מְשׁוֹרֵר גּוֹלֶה אֵין לוֹ

מִשֶּׁלּוֹ דָּבָר.

צְרוֹר דַּפִּים, שִׁבְרֵי מִלִּים,

מָסָךְ מְהַבְהֵב.

וְרֹאשׁוֹ הַקּוֹדֵחַ סוֹבֵב סוֹבֵב.