דבר העורכים,

גיליון 30 של כתב העת נתיבים, ביקש לאתגר את המיקוד של היוצרים והיצירה ב”אני” (מיקוד שבולט בייחוד אצל משוררים), ולהתרחק מעיסוק בעצמי. ביקשנו יצירות שיתארו את עולמם של אחרים, כפרטים וכקבוצות חברתיות, פוליטיות, תרבותיות וכד’, תוך גילוי הזדהות ואמפתיה עמם, וזאת מבלי שהיוצר ישתמש בעולמו של האחר כמראה של עצמו, מעבר להיותו מבקר המביע דעה “בלתי תלויה”. קרי – ינתק את עצמו מיחסיו האישיים עם האחר ועם האחרים, בכל זמן שהוא, ויתעלם מהשפעתם עליו, על פועלו, אישיותו וכד’. בפועל מעטות הן היצירות האיכותיות שקיבלנו, העומדות באתגר במלואו. ולכן נאלצנו להכליל גם שירי “שעטנז” על יחסי המשורר עם החברה והשפעתה עליו.

גם כך, ראויות לציון יצירות שקלעו לנושא. חלק מהיצירות פנה לאפיק הקל, ויחסית נפוץ, של שירה ביקורתית – פוליטית, על החברה, מוסדותיה, התגברות הניכור כלפי הפרט, 

בעולם אורבני וקפיטליסטי, ביקורת על היחס לפלסטינים, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם מעט עיסוק ביחסים בין עדתיים. בהיותן ביקורתיות, יש ביצירות אלה יסוד דיסטופי, החוזה שחורות. מעטות היצירות שעסקו בהיבטים החיוביים, של עזרה לאחר והתקרבות אליו.   

על ההתרחקות מיצירות התרבות הערבית ומשפתה – זו הפכה קרדום לחפור בו, ככלי שתכליתו לשמש נשק בידי “כוחות הביטחון”, שגילויו ה”מושלם” (במירכאות כפולות) מצוי בשפת המסתערבים. ובשיר נוסף נדון העוני בדמות קבצן, בעולם המפנה אליו את גבו.

שיריה של אירן דן הסובבים סביב יחסי יהודים-פלסטינים, מביעים אלטרואיזם והומניזם, דרך פריזמה נשית ו”רפואית”, שיש בה שמץ של אופטימיות, ואף טוענת, יותר מאשר ברמז, כי הסיכוי לגשר בין שני העמים, החיים בעימות, מצוי בקרבה ובקשר בין הנשים בשני ה”מחנות”. לצד אמפתיה כלפי מי שעוסקים, ובעיקר עוסקות, במלאכה, היא מביע ביקורת חברתית פוליטית נוקבת. לעומתה, פסימי יותר שירה של יעל בן ברוך, העוסק באפליית ערבים בישראל.

כך בלט שיר של פיני רבנו,  העוסק ביהדות המזרח – ובלשונו יהודי ערב (המזכיר את יהודה שנהב שהגדיר אותם כ”ערבים יהודים”) ומביע צער.