מאיה ויינברג

על העיוורון

אֵיךְ לֹא תִּתְּנִי כַּמָּה שְׁקָלִים

כְּשֶׁאַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּקָפֶה שֶׁל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שֶׁקֶל

חֹסֶר הַצֶּדֶק אוֹ יֹקֶר הַמִּחְיָה אוֹ נְפִילַת

הַשִּׁיטָה אוֹ עוֹלָם מִתְקַשֵּׁחַ וְהוֹלֵךְ

מִתְקַטֵּב וְהוֹלֵךְ מִתְעַלֵּם וְהוֹלֵךְ

וְאוּלַי כָּךְ תָּמִיד הָיָה, מָה אַתְּ מְבִינָה בְּזֶה

בְּעֶצֶם. כַּמָּה שְׁקָלִים וְשֶׁתִּזְכִּי לְמִצְווֹת וְשֶׁתִּהְיִי

בְּרִיאָה וְשֶׁתָּמִיד תִּהְיִי בַּצַּד שֶׁנּוֹתֵן

שֶׁשּׁוֹלֵט, שֶׁעָשִׁיר, שֶׁשּׁוֹחֵט, שֶׁעִוֵּר

מֵרֹב שֶׁשָּׂבֵעַ.