מיתר הלל קורמן
1.
הוּא מְדַבֵּר אֶל הַבֶּטֶן וְהִיא מַקְשִׁיבָה
לֹא רָעֵב אֶלָּא בְּחִילָה
לֹא בְּחִילָה אֶלָּא הֲבָנַת הַסּוֹפִיּוּת
אֲנִי מְקַבֵּל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּבְרָכָה
אֶת הָרוּחַ בִּנְשִׁיקָה
אֶת הַמָּוֶת בְּלִטּוּף
הוּא מְדַבֵּר וְהִיא מַקְשִׁיבָה
שׁוֹתֶקֶת עַד הַסּוֹף
- (לילד רעב)
אֱלֹהִים הָרַחוּם שׁוֹמֵעַ הַכֹּל
גַּם אֶת קִרְקוּר הַקֵּבָה
גַּם אֶת שְׁבִירַת הַבַּקְבּוּק
גַּם אֶת אֵינוּת הַחִבּוּק
הַכֹּל מְהַדְהֵד וְהַקּוֹל נִשְׁמָע
בַּעֲנַן צֶמֶר-גֶּפֶן רָחוֹק וְנוֹרָא
אֱלֹהִים הָרַחוּם עַל כִּסֵּא רַחֲמִים
מְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ וּבוֹכֶה מְרוֹרִים
מְעַכֵּל אֶת מָה שֶׁבָּרָא