שושנה קרבסי
אֲרוּחַת עֶרֶב אִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִית
תְּמוּנַת יַלְדוּת חֲקוּקָה:
אִמָּא מְחַלֶּקֶת מִסִּיר אָלוּמִינְיוּם כְּרַסְתָּנִי
דַּיְסַת אֹרֶז בְּחָלָב לַאֲרוּחַת הַעֶרֶב,
סְבִיב הַסִּיר שֵׁשֶׁת יְלָדֶיהָ,
קַעֲרִיּוֹת וְכַפּוֹת בָּאֲוִיר
עוֹבְרוֹת מִיָּד לְיָד.
הַקּוֹמְפּוֹזִיצְיָה יָפָה.
לוֹ צַיָּר אִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִי
הָיֹה מְצַיֵּר תְּמוּנַת בַּיִת שֶׁכָּזֹאת
הָיְתָה זוֹ וַדַּאי תְּלוּיָה בַּמּוּזֵאוֹנִים הַגְּדוֹלִים,
וּלְיָדָה שֶׁלֶט בְּכַמָּה שָׂפוֹת:
“הָאֵם הַמַּאֲכִילָה, הַמְּחַיָּה”.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם הָיָה הַצַּיָּר שָׁת לִבּוֹ
לַיַּלְדָּה מִשְּׂמֹאל
שֶׁעֵינֶיהָ תְּלוּיוֹת בְּפָנֶיהָ שֶׁל אִמָּהּ,
וּמֵרִי פְּנִימִי דּוֹלֵק בְּתוֹכָן כְּאוֹמְרוֹת:
“אֲנִי רוֹצָה רַק אֹכֶל אַחֵר
לֹא אֶת הָאֹכֶל שֶׁלָּךְ, אִמָּא”.
אוּלַי הַצַּיָּר הָיָה מַבְחִין גַּם בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים
כְּמוֹ הַיָּד שֶׁמּוֹשֶׁכֶת בְּסִנָּרָהּ שֶׁל אִמָּא:
“אִמָּא, תִּרְאִי אוֹתִי, תִּרְאִי אוֹתִי,
אוֹ תִי!
בְּכָל בַּיִת יֵשׁ יֶלֶד
שֶׁעוֹשֶׂה חוֹר בַּסִּיר שֶׁל אִמָּא,
שֶׁאִמָּא לֹא מְבִינָה ,
לֹא מְבִינָה ,
רַק אוֹמֶרֶת בְּעֶצֶב אִמָּהוֹת:
“כָּל מָה שֶׁעוֹשִׂים
אַף פַּעַם לֹא מַסְפִּיק!”
גַּם אֲנִי עָשִׂיתִי חוֹר בַּסִּיר שֶׁל אִמָּא,
וְנָשָׂאתִי עַל כָּךְ בְּלִבִּי אַשְׁמָה.
אַךְ נִסְיוֹנִי כְּאִמָּא לְמִדָּנִי
כִּי אֵינִי מִתְיַחֶדֶת בְּכָךְ
וְיְלָדַי גַּם הֵם מְחוֹרְרִים אֶת לִבִּי בְּדַרְכָּם,
אֵלָא שֶּׁאֵין בְּכָךְ לְהַמְעִיט
בְּחוֹבַת הַתִּקּוּן הֵחֵלָּה עָלַי.
הֲרֵנִי מְתַקֶּנֶת ,
הֲרֵנִי לְהוֹדוֹת בְּכָל פֶּה
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָאֹכֶל שֶׁלָּךְ, אִמָּא
שֶׁתָּמִיד אָהַבְתִּי,
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיָּדַיִם מִמֶּנּוּ הוּא בָּא,
וְאֶת סִיר הַלֵּב הָרָחָב שֶׁלָּךְ
מִמֶּנּוּ הִרְעַפְתְּ בְּדַרְכֵּךְ הַשְׁקָטָה
אַהֲבָה.
אֲנִי מְכוֹפֶפֶת רֹאשִׁי,
מַטְעִימָה בְּמִלּוֹתַי נְשִׁיקוֹת עֲמֻקּוֹת
לְכָל אֶצְבַּע מֵאֶצְבְּעוֹתַיִךְ.
הַצִּיּוּר שֶׁלָּנוּ תָּלוּי בְּמוּזֵאוֹן הַנֵּצַח,
לֹא נִדְרַשׁ שׁוּם שֶׁלֶט
לְהַסְבִּיר.
אִמָּא.