מכמה שיחות של חכמים בתלמוד נראה שרווחת הייתה בימיהם התפיסה, המתבטאת בָּאִמְרָה של החכם אביי (בן המאה הג-ד לספירה): “אין עני אלא בְּדֵעָה” (תלמוד בבלי נדרים מא ע”א). במקום אחר בתלמוד (שם, כתובות סח ע”א), מתפרשים הדברים כך: יש עני ועשיר בנכסים, ויש עני ועשיר בְּדַעְתּוֹ. ה”עני

בדעתו” הוא מי שיש לו רכוש וממון רב – אך הוא מנהל את חייו אחוז-חרדה – כמי שאין לו. 

את ההבחנה הפסיכולוגית התלמודית הזאת ברצוני להרחיב, ולהעבירה הלאה, מהמישור הפסיכולוגי אל המישור הרוחני. אטען אפוא ש”עני בְּדַעְתּוֹ” הוא מי שדעתו צרה – והוא נאחז באמונה או במיתוס מסוים כאילו כל האמת הקיומית של העולם שסביבו תלויה אך ורק בתפיסה אחת-ויחידה זו – בַּדּוֹגְמָה שהוא ספג במהלך חינוכו כילד (אנשים אלו נוטים לומר שוב-ושוב: “כך חונכתי בישיבה”, “כך חונכתי בקיבוץ”, “כך חינכו אותנו בתנועת הנוער”, וכדומה) – או אף לעיתים, כאשר בבגרותו בחר אותו אדם באידיאולוגיה מסוימת כדרך-חייו – אך אִפשר לעצמו “להיבלע” לגמרי בתוכה, ולא נותר בו כל שריד לאישיות עצמאית משלו.

כדי להסביר את הדברים בבהירות אפנה עתה למשנתו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד וויניקוט (1896-1971), שתוכל להבהיר לנו מדוע אנשים מסוימים נוטים לסגור את עצמם – לעיתים אף בחרדתיות אובססיבית – בפני אפשרויות מחשבה חדשות שאני מכנה בעקבות התלמוד “עוני בדעת”; בעוד שאחרים מתירים לעצמם רעננות ופתיחות מחשבתית שמאפשרת להם להעשיר את עצמם באופן תמידי במגוון רחב של עמדות ומחשבות שהם מקבלים בברכה, ואף נהנים מהמפגש המסקרן עִמם. עלי להדגיש שדבריי על “עוני בדעת” אינם קשורים כלל למגזר הספציפי שאליו משויך פרט זה או אחר; יכול בהחלט להיות שה”עשיר בדעת” חי במגזר שמרני כמו זה החרדי, בעוד שה”עני בדעת” יכול שישתייך למגזר הליברלי – אך סגירותו תתבטא בנוקשות מחשבתית שאינה מאפשרת לו להקשיב בנינוחות למה שלא יתאים לַדּוֹגְמוֹת ה”ליברליות” הנוקשות שדרכן הוא רואה את העולם.

וויניקוט, שהיה בראשית הכשרתו רופא ילדים, גיבש במהלך שנותיו כפסיכואנליטיקאי את עמדתו המיוחדת (השונה מזו של פרויד, ואף מזו של מלאני קליין שאליה היה מקורב בראשית דרכו הפסיכותרפית), על התפתחותו של הָעוֹלָל מתוך מגע קרוב-במיוחד עם אימו בשנים הראשונות. וויניקוט מסביר, כי התינוק איננו פוגש את המציאות כמו-שהיא, דבר זה הוא עדיין למעלה מכוחו – ולכן זקוק הוא ל”אובייקט המעבר” – כפי שוויניקוט כינה את האמצעים שדרכם התינוק פוגש את המציאות דרך “גשר” כלשהו. המעבר שעליו מדובר הוא המעבר של התינוק מתחושה שהוא ואימו הם גוף אחד – אל העמדה הבוגרת יותר, שבה התינוק משולח לדרכו העצמאית כאינדיבידואל נפרד אל העולם הגדול שבחוץ.

דוגמא ל”אובייקט מעבר” שכזה, הוא ה”דובִּי” – שאותו נושא הפעוט לכל מקום ואליו הוא נקשר, ה”דובי” מהווה תחליף לאם בזמן המעבר של התינוק ממצב שבו היה פעם אחוז ומטופל באופן פסיבי בְּרֶחֶם-האם, בלא שמוטל עליו “עול” אקטיבי כלשהו – מצב שנמשך גם לאחר צאתו מהרחם כשהוא יונק משדֵי-אימו ומטופל על ידה במסירות (במצב אידאלי כמובן). אך עתה, מִשֶּׁחָשׁ הפעוט יותר ויותר בדחף לצאת אל העולם באופן אקטיבי, כאינדיבידואל, בכוחות עצמו, מתלווה לכך גם חרדה גדולה, שאותה מרגיעה האחיזה הסימבולית באובייקט המעבר, ב”דובי”. ה”דובי” הוא אפוא מעין תחליף לאם שהוא משאיר בצעדיו הראשונים מאחור. ה”דובי” – טוען וויניקוט – הוא היסוד המשחקי שלנו מול המציאות, יסוד שילווה אותנו מרגע זה ואילך לאורך כל ימי חיינו.

וויניקוט מסביר כי היסוד המשחקי הזה הוא גם יסוד היצירה האנושית. הפעוט אוחז בידו את כף האכילה שניתנת בידו – ומניע אותה מעליו – ומשמיע קולות, כשהוא מדמיין שהכף היא מטוס החג מעליו בשמים.  מה שקרה באירוע זעיר זה, הוא שהילד לקח דבר-מה מהמציאות שאותה הוא פוגש (=כף) – הוסיף עליה מדמיונו אלמנטים חדשים ויצר ממנה לעצמו יצירה חדשה (=מטוס); גם אם המשחק הדמיוני הזה היה רק לשעה קלה – ולאחר מכן, בעקבות קריאת האם, הוא שב לאכול את מְנת-האוכל שהונחה לפניו – והכף כמובן תחזור באחת להיות כף-לאכילה.

ההתבוננות של וויניקוט בתינוקות רבים ובדרכים שבהם הם תופסים את העולם הביאה אותו למסקנה, שרגע קצר זה שתואר עתה הוא המקור לכל פעולה יצירתית; גם בהמשך, כשלאחר שנים רבות אותו תינוק בָּגַר   – והוא עוסק עתה בהנאה בגינון, בציור או בבישול – גם שם, טוען וויניקוט, קיים אותו גרעין שזיהינו בחיי התינוק: האדם היצירתי נוטל לידיו חומר כלשהו מהמציאות הסובבת אותו – ובתהליך היצירה, שעליו הוא מוסיף להתענג, הוא מצרף אליו אותו נופך של “היסוד המשחקי” הקסום שיוצר ממנו דבר-מה חדש ורענן משלו. אלו הן, לפי וויניקוט, “הרחבות בוגרות של המשחק הראשוני של התינוק” (ראו על כך רוברט סגל, תיאוריות של מיתוס, רסלינג, עמ’ 159).

מובן אפוא מדוע וויניקוט מגיע למסקנה שגם האדם הבוגר, בדיוק כמו התינוק, מתקשה לעמוד מול המציאות כמו שהיא, בהתמדה עיקשת, והוא זקוק ל”אובייקט המעבר המשחקי” כדי למצוא לעצמו רגעים של הפוגה, שתאפשר לו לחזור אחר כך אל המציאות טעון באנרגיה טובה יותר. וויניקוט כותב:

אנו מניחים כאן שמשימת קבלתה של המציאות איננה מסתיימת לעולם, ששום יצור-אנוש אינו חופשי מן המתח הכרוך בקישור של מציאות פנימית וחיצונית, ושתחום הביניים של החוויה…מספק הפוגה מן המתח הזה (האמנויות, הדת וכו’). תחום ביניים זה הוא המשכו הישיר של תחום המשחק של הפעוט ש’הולך לאיבוד’ במשחקו (דונלד ויניקוט, משחק ומציאות, עמ’ 46).)