כַּחֶשֶׁת
– מאת אפי הלפרין –
שישי אחר הצהריים. לא היום והשעה הכי אידיאלים להתאשפז בבית החולים המחוזי בצִ’יבּוֹגָה היות והצוותים הסיעודיים הקבועים יוצאים לחופשת סוף שבוע ארוכה ורוב האחיות של שבת-ראשון נחשבות כפחות מקצועיות. במקרה הטוב. כי במקרה הרע, והשכיח למדי, הן כלל לא טורחות לבוא לעבודה ומשאירות את החולים שבאחריותן ללא כל השגחה.
ברוך הבא לאוגנדה.
עם סיום הסיבוב השגרתי במחלקות הגברים והנשים שאליהן הגעתי כרופא מתנדב שלושה ימים קודם לכן, אני מציץ גם למחלקה הפֶּדִיאַטְרִית כדי לוודא שאין בה קטסטרופות. אבל נראה שדווקא יש. בן שנה ושלושה חודשים עם חום גבוה שהועבר לפני זמן קצר מה’אוֹ־פִּי־דִי’ – המקבילה המקומית של חדר המיון. וכבר במבט חטוף אפשר להתרשם שהוא חיוור, אַפָּטִי וסובל גם מתת־תזונה חמורה. מזכיר מאד תמונות של ילדים יהודים מְזֵי רעב מהגטאות במלחמת העולם השניה.
במשמרת נמצאות אחות צעירה וסַיַּעַת ושתיהן לא כל כך יודעות מה לעשות. גם עבורי- זיהומאי של חולים מבוגרים שעבד רוב חייו במדינות מערביות עשירות ושׂבעות, מדובר באתגר מסוג חדש. אמנם התיאוריה של הטיפול במחלה הקשה והמורכבת הזאת מוכרת לי היטב אך אף פעם לא התמודדתי אתה לבדי. והרופא התורן המקומי לא עונה לטלפון. כרגיל. בדיעבד הוא יספר שהיה עסוק בניתוח קיסרי דחוף.
ככה זה שם.
הסיעת מתרגמת עבורי את דברי האֵם משפת הלּוּגַנְדָּה לאנגלית. מתברר שלאחרונה נולד לה תינוק נוסף ומאז היא מניקה רק אותו. מסיבה זו נאלץ בנה הבכור להסתפק, כמו כל שאר בני המשפחה, רק במעט המזון שיש בבית: מחית בננות ירוקות ומבושלות שנקראת מָטוֹקֶה; פּוֹשׁוֹ- דייסה סמיכה ותפלה שעשויה מקמח תירס ומים; ולפעמים גם שעועית. ארבעתנו ניגשים לחדר הבדיקה הסמוך כדי לבצע את המדידות הנדרשות. המשקל- 3.9 ק”ג. הגובה- 61 ס”מ. היקף הזרוע- 95 מ”מ. טמפרטורת הגוף- 38.2 מעלות. רמת הסוכר בדם תקינה וכך גם ריווי החמצן. ואין בצקות, תודה לאל.
עכשיו זה רשמי- מֲרַסְמוּס. עם חשד סביר לזיהום חריף כלשהו.
צריך לפעול מהר אך גם בזהירות כדי למנוע החמרה במצבו. Primum non nocere. אם לחולה הזה ינתן אוכל רגיל באופן בלתי מבוקר עשוי להתפתח אצלו סיבוך מְסַכֵּן חיים המכונה ‘תסמונת חידוש ההזנה’. כמו שקרה אצל חלק מניצולי השואה במהלך הימים הראשונים שלאחר שחרורם ממחנות הריכוז. ויש גם נושאים פארא־רפואיים שאליהם חשוב מאד להתייחס. אסור לשדר יותר מדי ביקורתיות כלפי האמא כדי שלא תברח עם החולה לפני השלמת הטיפול. שמעתי שכך קרה עם אחת הנשים רק לפני כשבועיים. ואם בתקופת שהותה בבית החולים לא נדאג לאוכל גם עבורה היא עשויה לבלוע בסתר את המזון הרפואי שמיועד לתינוק שלה. כפי שנוהגות לעשות אמהות רעבות מדי פעם.
אני מורה לצוות הסיעודי להביא מים פושרים ולערבב בהם אבקת F-75 המכילה את הקלוריות, החלבונים, הויטמינים והמינרלים המומלצים לחולה במצבו. אבל ויקטור – כך מעדכנים אותי שקוראים לו – ממאן לאכול בעזרת כפית או לשתות ישירות מהבקבוק. אין לי ברירה אלא להחדיר זוֹנְדָּה דקיקה לקיבתו ולהזליף דרכה באיטיות ובסבלנות את הכמות המדויקת של הפוֹרמוּלה המזינה. וגם להדריך את האמא כיצד עליה לעשות זאת לבדה, ולהסביר לה שצריך להאכיל את בנה בכל שעתיים מסביב לשעון. כן, גם בלילות.
בינתיים, התינוק לא מנסה לתלוש או לשלוף שום דבר וגם לא מקיא או משלשל ואני מתעודד במקצת. אם זה ימשך כך אולי אוכל להמנע ממתן נוזלים דרך הווריד. את העירוי העדין והשברירי שהוכנס לו בעת קבלתו למחלקה עדיף לשמור לאַמְפִּיצִילִין ולגֶנְטׇמִיצִין. ולאָרְטֶסוֹנָאט אם תאובחן אצלו מָלַרְיָה. ואולי גם לדם אם מכשיר הספירה יתוקן מתישהו ואם יתברר שיש לו אָנֶמְיָה משמעותית ואם נצליח להשיג עבורו מנה מתאימה. אִם ואִם ואִם.
“That’s Uganda”.
לאחר השארת הנחיות מתאימות לאחות בנוגע להמשך הטיפול בחולה הכחוש אני מבקש ממנה לברר, ברגישות ובדיסקרטיות, מתי אכלה אמו לאחרונה. התשובה החרישית והשפלת העיניים הנבוכה משכנעים אותי לצאת מיד לשוּק הסמוך כדי לקנות בשבילה מנה גדולה של אֶצִ’יקוֹמָנְדוֹ, אשכול בננות טריות ושקית של מיץ מנגו תמורת 2,500 שילינג מקומיים השווים לכשניים וחצי שקלים ישראלים בלבד.
כל כך מעט וכל כך הרבה.
הערב יורד לאטו על הָעֲיָרָה האפרורית וחַשְׁרַת עננים סמיכה מתחילה להתכנס בשָׁמֶיהָ. זמן לחזור לבית המתנדבים שבו אני מתאכסן ולהדליק נרות. גם כי שוב יש הפסקת חשמל ממושכת. ולהתפלל. לא רק לכבוד השבת שעומדת להכנס בעוד מספר דקות אלא בעיקר למען בריאותו וחייו של ויקטור הקטן.