פיסת נייר 

 

– מאת אריאלה בהלול-דימנד –

היא אוחזת בספר, פותחת באופן אקראי באחד העמודים. שורה אחרי שורה נפרשים בפניה פסים שחורים, המילים נשאבות לתוך שריר לשונה, נרטבות ברוק, נחתכות בשיניים. נשימותיה עולות ויורדות. אם הייתה יכולה לתלוש כל מילה מתוך הדף הייתה עושה זאת, מלקטת וטומנת אותן בקופסת העץ שלה.

מקריאה בקולה מהדף. כל מילה ברורה כתער, כל צליל צולל לעמקי הכאב הנסתרים בגופה. 

אווה אשה יפה. יופייה צנוע. לא מקושט. תווי פניה כמו צוירו ביום לידתה ונשמרו עד היום. חמישים וחמש שנים שהיא גרה באותו המקום. בישוב הקטן שכולם מכירים את כולם. נולדה כאן, והמשיכה כאן. כשבגרה, להוציא את השנה ההיא, תמיד חיה  בגפה. כך יצא. ספרים זאת אהבתה. כל חייה מתרכזים במילים שמספקות לה חיי יומיום נלהבים. כשהיא נאלצת לעשות פעולות כמו להתרחץ, לאכול היא מדמיינת עצמה כיוצאת מהדף, היא גם חיבת לצאת לחנות הדואר פעם בשבוע. גם לקנות כמה ירקות, זה הזמן הקצר  שהיא מניחה בצד את שורות הספר שלה. משוטטת אוספת את מרכולתה וחוזרת למילים.

“וואו.” קולו הרענן של יורם פוצח, יושב מולה ובולס בהנאה את תפוחי האדמה פרי גינתה שהיא מטפחת ביסודיות  שהכינה לו. היא מסתכלת על השורות הקצרות, מרימה ראשה ומסתכלת על הראש הצעיר שיושב במטבח שלה. עיניים כחולות כשלה, בערה מתפרצת במוחה. היא יודעת שלא תוכל לרסן את שאלותיה. כל השנים שיננה אותם. בכל מקום שהייתה דיברה לעצמה, למען הרגע הזה, רק שתצליח לתדבר ברור, שלא יקום לפני שתסיים.

“הייתה לך אמא?”

“מישהי ילדה אותי, בטוח”. רגיל לשאלות העוסקות באימוצו הוא אינו מתרגש. תפוחי האדמה המבריקים בטיפות שמן הזית שהזליפה עליהם רגע לפני שהגישה לו לצלחת, מענגים את חיכו ועניינו בם גדול מסקרנותה לקבל תשובותיו.

“אתה לא רוצה לדעת מי?” עיניה מושפלות אל תוך המילים.

“רוצה, אבא לא מוכן שאפתח…”

“למה?”

“פוחד אולי שאברח לו”, צוחק צחוק מהול בפירורי תפוח האדמה הצלוי. את הצחוק ירש מאביו. ירש ושכלל. מכיוון שלא הסכים לשאת נשק בצבא סיכם בינו לבינו שנשקו יהיה הצחוק. אמרו שהוא לא מחדש דבר, שצחוק צחוק אבל לא תמיד אפשר. הוא דווקא חושב שעד היום מסכת הצחוק שהוא נוטה לעטות על פניו, מאפשרת לו הרבה יותר מאשר היה בלעדיה.

ובכל זאת באת לחתום לי על הספר, אווה מהרהרת בינה לבינה. סוגרת את הספר, ניגשת לתנור הגז שעליו המחבת עם תפוחי האדמה החמים, אש זעירה מלחחת את תחתית המחבת, היא אוחזת בידה האחת בידית המחבת שמחממת את אצבעותיה ובשנייה דוחפת את המרית אל מתחת לערמת תפוחי האדמה המבעבעים שהוציאה רק לפני שעה מהגינה ומוסיפה לו ערמה נדיבה נוספת. קודם היא אופה אותם אחר כך היא מטגנת ובסוף זורה עליהם עוד תימין ועוד מלח ועוד פלפל חריף. וגם מצליפה עוד קצת משמן הזית של עצי הישוב.

בגיל עשרים וחמש, שנה גורלית עבורה הכניסה לביתה את הגבר שהיה לה לבעל. “אתה יכול להיות התנור שלי”  הייתה מחייכת אל עצמה בזמנים ההם. עוד לא היה לה תנור, עוד לא בנתה טבון בגינה שלה והוא לא הבין. לא נורא הייתה מעודדת עצמה. העיקר שלחייו מסמיקים כשהוא מסתכל עלי.

זה היה מזמן אולי 25 אולי 26 שנים עברו מהשנה הראשונה והיחידה שלהם. בהתחלה זכרה. אבל זיכרון אחד מגיע עם זיכרונות נוספים והיא לא רצתה להתמודד עם עוצמת הכאב. לכן החליטה לא. 26 שנים לא ראתה אותו ולא זכרה אותו. עד היום ההוא. יום שלישי, היום הקבוע שהיא פוסעת למרכז הישוב לבדוק את תיבת הדואר שלה. אמנם אין לה סיבה מיוחדת לבדוק את תיבת הדואר שלה, אבל היא אוהבת לקחת משם  את הדף שמפרסם המלצות על החקלאים בסביבה. היא מעולם לא פרסמה את תפוחי האדמה שלה, אולי אם הייתה לה משפחה, הייתה מפרסמת.

באותו יום שלישי, לפני שלושה חודשים הגיעה כהרגלה לדואר של הכפר, שנמצא בחנות הירקות של הכפר. באותה הזדמנות היא אוהבת לבחון את תפוחי האדמה שבארגז המחורר, עוברת לארגז המלפפונים, בוחרת שלושה. אצלה המלפפונים לא מצליחים. כמה שהיא מנסה. עוברת בין ארגזי הירקות נוברת ומוסיפה לעצמה אחד מכל מה שיש, עגבנייה, לימון, בצל וממשיכה לקופה. לפניה בתור אדם אחד, ואדם נוסף אחריה.

“סליחה אתה קרוב אלי מידי”.

האיש שמאחוריה לא זז.

היא מגבירה “האם תוכל לעמוד כאן, יש הרבה מקום”.

הוא פוסע פסיעה לאחור היא נושמת לרווחה. 

“את בטוחה שזה מספיק, אני יכול עוד” שמעה לחישה על גבה.

הסתובבה וראתה חיוך נמהל בזיפים קטנים שלא התגלחו.

“כן” נמהר ועצבני יצא משפתיה תוך שתורה מגיע. שילמה, לקחה את האפיפית שחיכתה לה ויצאה.

מחוץ לחנות, היא מניחה את סל הירקות עשוי הקש על האדמה, קרוב לעץ תפוזים, ניחוח התפוזים מחייך אותה והיא פותחת את קפלי הדף ומביטה בשמות החקלאים. קר לה. אולי זאת הסיבה שהיא אינה מרוכזת.

 

“את רוצה את שלי גם, סיימתי לקרוא?” הוא מפתיע אותה ליד העץ.

 

“לא תודה”.

 

שם לב שהיא מסתכלת על החבילה שהוא מחזיק : “ספר”.

 

תאוותה לספרים משכיחה ממנה מעט את הקור. “אני אוהבת לקרוא”, היא מרימה את סל המצרכים שלה.

 

“חכי,” הוא קורע את עטיפת החבילה, ומוציא ספר דק.

 

היא מתבוננת, לא שולטת בלשונה: “ספר שירים ואתה גבר?”

 

” ספר שירים ואני גבר”, חיוכו מדבר.

 

“סליחה”, היא מיישרת את שמלתה, נזכרת שדווקא רצתה לזרוק לכביסה את השמלה שלבשה שלושה ימים ברצף, מרימה יד לשערותיה ומתחרטת שלא שמה את הסרט הכחלחל שמבליט את עיניה.

“מכירה?” הוא מראה לה את השער הראשון.

 

“לא”.

 

“זה הבן שלי”.

 

הוא הופך לגב הכריכה ומראה לה את התמונה הזעירה בקצה השמאלי.

 

“אפשר?” היא שואלת בהיסוס ולוקחת את הספר. מביטה על התמונה המוצמדת לפסקאות הנמתחות לאורך הכריכה. מצמידה את רגליה זו לזו ואוחזת בחזקה בספרון מייחלת שלא יראה שגופה חסר מנוחה.

 

“קחי לך את הספר”.

 

“הוא לא דומה לך”.

 

“דומה, ברור שדומה”, מתעלם מקולה המוחה.

 

היא ממשיכה לנעוץ מבטה בתמונה, אצבעותיה הרועדות נוגעות בקלסר פניו:

 

“תשלח אותו שיחתום לי”, מרימה את הסל בידה הפנויה. 

“אני חדש כאן”.

 

והילד?

 

“ילד? איך את אומרת ילד? איש צעיר בן 25”. הוא מפנה מבטו לתמונה שעל גב הכריכה.

היא שמה את הספר בסל. מתפללת שלא יראה את מצחה נצבע באדום. זה רק גל חום היא יודעת, שיבעיר את לחייה ויגרום לה לקוצר נשימה עד שיעבור.

 

“תרצי שאעזור לך עם הסל?”

 

“כן”, בלי שהתכוונה שמעה עצמה. כל כך הרבה שנים לא דיברה אל גבר. אולי הייתה צריכה להסס אולי לסרב.

 

הוא לקח מידה את הסל. התחילה ללכת קצת לפניו והוא אחריה.

“חכי, הסל ואני רוצים ללכת לידך”, צוחק וזיפיו מקפצים.


חיכתה שיתחיל את הצעד הבא, חישבה את הצעד שלה שיהיה מתאים לשלו. עד שהגיעו לביתה התעייפה ממצעד הרגליים שצעדה. הוא ברגל ימין היא בימין, הוא בשמאל היא בשמאל. לא דיברו מילה. בפתח ביתה הניח את הסל. הרימה אותו.


“תודה”,  נכנסה וסגרה מאחוריה את הדלת.


כל השנים היא עורגת  במטבח ליד שולחן תפוחי האדמה לביקור הזה. לפעמים בלילה היא חולמת על המשפחה שהוא מביא אתו. הילד שלה שגידלה בחלומותיה. כשהיה בגיל גן הלכה ובדקה את הגני הילדים בישוב שלה. התעלמה מהמבטים המוזרים שצבעו את פרצופיהם. שום גן לא נראה לה מתאים לילד שלה. ויתרה. אחר-כך בבית ספר כשהתקשרה וביקשו תעודת זהות נתנה את הפתק שהיא שומרת. השנים הבאות עברו עליה בחלומות. ידעה בדיוק איך הוא נראה, מה הוא לובש וחיכתה שיביא לה כלה וגם נכדים. המטבח שלה מוכן עם שולחן וחמישה כיסאות.


עכשיו, על השולחן ליד המחבת השחורה מונח ספר השירה שלו. היא מנגבת את אצבעותיה בסינר ונוגעת בכריכת הספר. מוציאה קנקן של מים מהמקרר ומוזגת לו בכוס.


“נו מה את אומרת?” יורם שואל אותה תוך נגיסות הנאה בתפוחי האדמה שלה.

“על מה?”

“על הספר”.

“בפעם הבאה שתבוא אדע יותר”.


הוא קם, מנגב את פיו במפית שסדרה לו.


“רגע..” היא פותחת את המקרר ומוציאה עוגת וניל עטופה היטב בקצפת.


יורם מחייך, “אני חייב לצאת”. אווה מתעלמת מניחה את העוגה במרכז השולחן חותכת בסכין גדולה ומניחה על הצלחת. 


“בפעם אחרת. תודה באמת תודה”


האוויר נעשה סמיך, היא מזיעה במצח, מסתכלת רק על העוגה, וממשיכה לפרוס. פספסה את קצה העוגה והסכין חותך את קצה אצבעה.


“את בסדר?”


שמה את אצבעה בפיה ומוצצת את הדם. אחר כך ממשיכה לפרוס. מקרבת בעדינות את הצלחת שלו אליו. יורם נוגע בכפית, נוגע בפרוסת העוגה ולא אוכל. קם ממקומו ויוצא מבלי להביט בה.


אווה ניגשת לארון בחדר השינה שלה ומוציאה קופסת עץ ישנה. מתיישבת על מיטתה מניחה את הספר לידה ופותחת את הקופסא. נוברת בין פיסות הניר עד שמוציאה אחת מהוהה. מתבוננת בה לרגע, עוצמת עיניה ומחזירה אותה לקופסא מתחת לכל הנירות.


דפיקה בדלת מרעידה אותה.

“מי זה”?

“כרמי אבא של יורם”

דחוף? היא מתקרבת ומציצה מבעד לעינית. היא בעיקר רואה את שיניו .


“הבן שלי אמר לי שנפצעת”.


“אני בסדר”.


“אפשר להיכנס”?


היא לא עונה. כרמי לוחץ בעדינות על ידית הדלת. היא בפנים ולא זזה.


יורם עומד במרחק ניכר מאביו. 


“תיכנס” היא אומרת ומתכוונת ליורם.


כרמי נכנס יורם נשאר בחוץ. היא מציצה מבעד לראשו ורואה את יורם שלה בגבו אליה.


“אני בסדר, תודה…תודה…”. היא הודפת בעדינות את כרמי החוצה וסוגרת באיטיות את הדלת.

נועלת עם מנעול ובצעדים מהירים נכנסת לחדר השינה. מתיישבת על המיטה ופותחת  פותחת בדף הראשון של ספר השירים. עוברת דף דף. מרימה מידי פעם את קולה, ומיד מנמיכה. מחכה. ושוב מסתערת. מתעייפת. מניחה את ראשה על המיטה. בבגדיה ובנעליה היא נשכבת על המיטה.

בבוקר היא עושה מעשה אמיץ. הולכת לביתו של כרמי ודופקת בשקט. נדמה לה שכרמי פחות מחייך. מושיטה לו את פיסת הניר ששמרה כל השנים. מסרבת להיכנס.


“זה תאריך הלידה שלו”.

“של מי?” כרמי לא מבין.

“של יורם”.


כרמי מכווץ את מצחו, מביט באשה. “תגידי מה את רוצה”?, הוא שואל וחדות קולו ניכרת בכפות ידיו ההופכות לאגרופים.


“הוא נולד ביום הזה. אחר כך אמרו לי שמת. חיכיתי לו…”, דמעות גולשות מעיניה, “הוא כתב לי בכל דף”. היא מוציאה מהסל את ספר השירים, ידיה רועדות תקרא, “הנה תקרא… אני אמא שלו”.

שנים לא ביקר אותה איש בביתה. העדיפה להסתגר. שנה אחת הייתה נשואה. שנה אחת בה ניסתה להיכנס להיריון פעם אחר פעם. ובפעם האחרונה כשכבר הצליחה, קרה המקרה הנורא.

הילד שלה שהיה אמור להיוולד בד’ סיוון לא נולד.

לבד חזרה לביתה, לבד בהתה בגבר הזר שישב ותיקיו ארוזים”.


בלי ילד אני לא נשאר”. התאכזר אליה ברגעי המוות שהייתה שרויה בהם.


 מאז היא מסתכלת בכל סוף שבוע בפיסת הניר הלבן ששחרר אותה מבית החולים. מסתכלת ומדברת אל הילד שלה.