– מאת שמעון רוזנברג –

דברי הקדמה אישיים וכמה תהיות בצידם

ראשית וידוי קטן: אני מגיע אל שירתה של רונית ממקום לא חף מהשפעת היכרות בת 13 שנים, סיפור חייה המאוד הבלתי שגרתי ולא פשוט מוכר לנו מפיה ומפי בנה. אף ליווינו את האחרונות שבתהפוכותיה וסערותיה. אנו מכירים אישית את בן זוגה ובמידה מסוימת בני משפחה נוספים. על רקע זה מתעוררת שאלה עקרונית, אילו משקפיים פרשניים ראוי שיאמץ קורא ו/או פרשן ומבקר שירה, ספרות, ואמנות בכלל. האם עדיף, או האם אפשר, להתבונן בשירים במבט “אובייקטיבי” ומרוחק. מה חושפת הקירבה ליוצר – או שמא היא דווקא מערפלת את עיני המבקר. ומאידך האם המרחק והזרות מאפשרים גילוי, בבחינת אורח לרגע רואה כל “פגע”?

וכמו לסבך את סוגיית ההשפעות עלי – הייתה לי הזכות לקרוא ולכתוב רצנזיה על ספרה הקודם. ולכן אין דין קריאה ראשונה במשוררת כדין קריאה מתמשכת על ציר הזמן. וכששני הספרים מונחים תחת היד והמבט גולש מהאחד לשני, ההיכרות עם המשוררת ושני הספרים מפתה לזהות קו משווה ביניהם מזה וקו מבדיל מזה. מוטיבים רבים חוזרים במידה משתנה בספר השני. מאידך גיסא, ראוי לבחון אם יש שינוי כיוון וההתפתחות בסיפורה.  

ולגופו של עניין      

חלק ניכר מהשירים בספר הם אוטוביוגרפיים, קרי לקוחים מחייה של רונית, ונקראים כשיקוף של מציאות לא מדומיינת, ולא “רק” שואבים השראה אמנותית/פואטית עקיפה. ברי כי לפני משוררת מיומנת שיודעת להשתמש בכלי הדמיון ובטכניקות כתיבה, גם כדי להרחיק עצמה מהעובדות שבבסיס השירים.  

לפנינו ספר בעל נרטיב שלם המעניק תמונה רחבה על דמות המשוררת, (משום כך בספר זה קריאה של שירים, כבודדים, ללא הקשר זה לזה, היא קריאה קורעת, חסרה, שעלולה להמעיט את ערכו של כל שיר, שאינו חושף את התמונה המורכבת. אך מבחינת סדר השירים – ככלל, ספרה השני נע מן הסוף להתחלה, בכיוון הפוך מזה של קודמו. הוא פותח בהווה הטוב ושב אל זכרונות העבר הרע. בתוך כך פזורות מסקנותיה שלה על נפשה, שיש להם ביטוי גם בשער המסיים, המכונה “בואי נפש”.  ומהי נפש זו? אחד השירים היפים בספר שנקרא “הנפש היא” חושף את פניה הרבות והסוערות, המורכבות ולא נטולת סתירות של הנפש – במשתמע שלה עצמה – המתוארת כ –

עַכְבַּר הָעִיר, סוּס וְעִיר רְפָאִים

חֲדַר מַרְאוֹת מְעֻוָּתוֹת

טְרַמְפּוֹלִינָה

אֲוִיר חוֹדֵר אֵלֶיהָ

דָּם נִמְשַׁךְ עָלֶיהָ

זָמִיר בְּעִקְבוֹתֶיהָ

מְזַמֵּר לָהּ לְהֵרָגֵעַ

בּוֹאִי נֶפֶשׁ

לְכִי נֶפֶשׁ

נֶפֶשׁ מְשֻׁגַּ

אַתְּ

אמנם הספר מהדהד את ספרה הקודם “אמא” שעסק רבות בנעוריה של המשוררת, עם זאת חלקה של אמה בספר זה מצומצם בהרבה בהשוואה לקודמו. ועדיין נמצא בו הד ברור ליחסה הנורא של אמה אליה, ולהקרנת היחסים הטעונים ביניהן על אישיותה וסביבתה של המשוררת. בעיקר שבים ובולטים המניעים למעשיה של אמה, ששורשיהם נעוצים בטראומת השואה שחוותה. ויש בהם גם גילויי הבנה, אך לא הצדקתם.

ואילו אביה,  שהיה מצוי בשולי ספרה הקודם, בצילה של האם הדומיננטית, בספרה השני מוקדש לו חלק רחב יותר, הן בתיאור העבר, והן מצבו בהווה. בולט למדי יחסה האמביוולנטי אליו – ביקורת חריפה מזה ואהבה רבה, מהולה ברחמים מזה, על האיש שהיה, ועל עליבותו בעת זקנתו.

לעומת הוריה, בן זוגה האהוב הופיע בספרה הקודם בעיקר בחלקיו המאוחרים, ואילו בספר זה מוקדש לו בהרחבה כל השער הראשון, והוא נוכח בשירים נוספים, בבחינת מי שהשפיע ואחראי במידה רבה לתיקון נפשה של המשוררת. וכאן יש לציין כי אחד היסודות המרכזיים בספרה הקודם היה מה שכיניתי אז “שירי תיקון האני“, ובנייתו מחדש.  “האני המתוקן” הבולט בספר זה – בהשוואה לקודמו – מאפשר לה כעת ביתר שלווה או השלמה לשוב ולדון בעבר, בהוריה הפוגעים ולהביט עליהם הפעם לא מלמטה למעלה, ולחוש יותר מידת רחמים. 

וכך, בעוד שבספרה הקודם שלטו יותר רגשות כאב, חרדה, חוסר ביטחון, תחושת שקיעה, וייאוש הנובעים ממצבה כקורבן, בספר הנוכחי התחזקו רגשות של שחרור, שיקום, החלמה, ואהבה שמביאה להתעלות, ואף לאופוריה! על רקע זה החזרה אל נרטיב הכאב ותחושת העוול והקורבן, באים כבר ממקום אחר, שלם יותר.

ועדיין משותפת לשני הספרים עוצמת הרגש, הנובעת מנפשה של המשוררת. ניכרת קורלציה ברורה, אותנטית, בין נפשה ושירתה. זוהי שירה, בעיקר (לא רק) אקספרסיבית-אמוציונלית, על המשוררת עצמה ועל עולמה הפנימי. השפה הדרמטית ניכרת עדיין מאוד בשירים על הוריה, ועל אחרים שניצלו אותה מינית, כולל אונס, או רמז לאונס (בשירים “דיקן” ו”מרק”), על בן זוגה הקודם, שמחד חילץ אותה מהוריה ומאידך ניצל אותה ולמעשה הפקיר אותה גם הוא. תיאורים אלה חדים כסכין ומכאיבים כמוהו, ולעתים הם נוחתים על הקורא כמהלומות פטיש, או כסיבוב בורג החודר עמוק יותר ויותר לבשר. הדבר ניכר למשל, באמצעות חזרה – אנפורה – על מילה או משפט רגשיים ודרמטיים, שעוצמתם הולכת וגוברת. כך באחד מסדרת שיריה החזקים, “קולות”, בחלק 1: 

עַכְשָׁו אֲנִי סוֹגֶרֶת חַלּוֹנוֹת, אַבָּא,

שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת

שֶׁלֹּא תִּרְאֶה אֶת הַמַּרְאוֹת

אוֹטֶמֶת אֶת כָּל הַחֲרִיצִים

שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בֵּינֵינוּ הַדַּפִּים

שֶׁלֹּא תַּחְדֹּרְנָה הַמִּלִּים, אַבָּא

שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע צַעֲקוֹתַי

תִּרְאֶה אוֹתִי בְּמַעֲרֻמַּי

גם בחלקים הבאים, בייחוד בחמישי של סדרת שירים זו, בוקעת ממילותיה של המשוררת הילדה הסובלת, שהייתה. זו פונה לאביה בזעקה מתחננת, במשתמע שלא יישמע לפקודת אמה ולא יפקירה בידיה, אף אם המילים אומרות בדיוק את ההפך, כמי שמשתפת פעולה עם מעניה:

עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה לָנוּ

סְגֹר הַכֹּל מַהֵר, שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ

לָמָּה אַתָּה לֹא סוֹגֵר, אַבָּא?

אַל תִּקְרַע קְרִיעָה

אַבָּא אַבָּא אַל תִּקְרָא.

אנפורה מסוג אחר מצויה בשיר חמצן  המתבטאת בחזרה על המילה כאב, כשלפנינו נפרטים יסודות הכאב והסבל של אמה, כמניעי מעשיה, יחסה לאחרים וסיבת פעלתנותה הבלתי פוסקת, שאין בה מקום לאחרים, ולבתה בכלל זה (בהיותה מרוכזת בעצמה, עד כדי נרקסיזם המבטל את כל מי שאינו היא):

בשיר “בדין ודברים” (שהוא גם שם הספר), מוצע הסבר להתנהגות האם, כנעוצה בטראומת סבלה תחת אימי הנאצים. ולכן יש בו מעט מן המעט מן הסליחה לאמה, והוא מהווה המשך פואטי לכמה מהשירים בספרה “אמא” (בייחוד השיר “קיפוח”). ההשוואה לשואה מגיעה לשיא בשיר “יזכור”, ששמו הוא – איך אומרים? – מדבר בעד עצמו. לא רק שהשיר מעמיד את סבלה מידי אמה בהקשר ישיר למה שחוותה האם בשואה, אלא יש בו טענה, כי כשם שאת השואה ראוי לזכור ולהנציח – כך גם את סבלה של המשוררת, כמי שעברה אף היא דה-הומניזציה מדי אמה, אך יכלה לה:

 יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אִמִּי

שֶׁהוּמְתָה בְּגִיל אַרְבַּע

בְּיַעֲרוֹת-הָעַד הַשְּׁחֹרִים

שֶׁל אוּקְרָאִינָה

יִזְכֹּר אוֹתִי

שֶׁהֻכֵּיתִי עַד זוֹב דָּם

מֻקְצֵית מֵאָדָם

יִזְכֹּר

שֶׁעָמַדְתִּי

בְּכָל זֶה

היסוד האגדתי – המיתי – בשירתה של רונית

הוריה, בן זוגה הנוכחי, ואף המשוררת עצמה זוכים לתיאור פואטי שיש בו ממד של עוצמה, לעתים האדרה, בין חיובית ובין שלילית. הם מתוארים לעתים כעל (ב-ע) אנושיים או אל(ב-א) אנושיים.  – ושלא יהיה ספק שגם 
המשוררת היא דמות מחושלת, חזקה, בגלל כל מה שהיא עברה. ולצד הממדים העל אנושיים יש בהם חולשות האנושיות (בעיקר האב).

היכן ואת מי אנו מעצימים לממדים על אנושיים? אנו עושים זאת כילדים מול הורינו, בין אם הם נערצים ובין אם הם מוצגים כמפלצות, ואפילו כשאנו מזהים בבגרותנו את חולשותיהם. ואנו עושים זאת – כחברות תרבותיות – באמצעות מיתוסים. והמשוררת ששבה ומביטה בעבר כבוגרת מגייסת את המיתוסים במבטה על הוריה, ולא רק עליהם.  

כתבה הפסיכולוגית רות נצר על הוריה [1]:

הֵם לְעוֹלָם לֹא יָמוּתוּ.
הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַפַּנְתֵּאוֹן.
שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַסַּף
עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ.
עַל כִּתְפֵיהֶם הָעוֹלָם.
הֵם לְעוֹלָם לֹא יָמוּתוּ
הוֹרִים שֶׁתָּמִיד הָיוּ
וְיִהְיוּ.
עִלְּגִים, צוֹלְעֵי יָרֵךְ.
עַל כִּתְפֵיהֶם הֻשְׁלַךְ הָעוֹלָם.

במיתולוגיות – בעיקר מוכרת לרובנו זו היוונית  הדמויות הנערצות מזה והמאיימות מזה הן אלים, גיבורים, חצי אלים, ומפלצות, שבחלקן אנושיות ובחלקן חיות (הרפיות, קנטאורים, מינוטאורים, ספינקס, מדוזה ואחיותיה וכו’). ובכולן – גם באלים – יש יסוד אנושי, תכונות וחולשות אנוש. יסוד אמנותי זה – הקניית ממד מיתי, אגדתי – לדמויות, ניכר מאוד בספר.

כך בשיר “בשנה הבאה”, המשוררת מצהירה:  “אכנה את אבי לויתן לאמי אקרא אנדרומדה”. אמנם,  אנדרומדה המיתולוגית אינה דמות שלילית, ואף חסרת כוחות מיוחדים. למעשה היא הקורבן שיועד להיטרף בידי מפלצת מיתולוגית ימית, הלוויתן שנשלח בידי פוסידון בעטיה של אמה, היא המלכה קסיופיאה, שהתגרתה  באלים. מי שהציל את אנדרומדה, היה הגיבור פרסאוס הגיבור, שאינו נזכר בשיר, אך אפשר לנחש מיהו, הוא מופיע בשירים אחרים כבן זוגה של המשוררת.

גם השנה עצמה זוכה להאנשה משל הייתה גם היא אנדרומדה הכבולה לסלע. מכאן, אפשר “לחפור” ולשאול מה הקשר, או הדמיון, בין אמה של הדוברת לבין השנה הבאה: הזמן הפועל את פעולתו התרפויטית, מחליש את הזכרונות הקשים ודוחק את הטראומה, ואף מעניק “פרופורציות” חדשות וכוחות למשוררת בבואה לשפוט את אמה. ואכן, המשוררת עצמה, הדוברת בשיר, זוכה לתיאור רב עוצמה, ככוח מיתי או ככוח טבע, המשתלט על אנדרומדה. וכמו דמויות בולטות במיתוסים של עמים שונים ושלנו היא עצמה הופכת מקורבן למקריב, וצוברת עוצמה ביחסה לאנדרומדה. ומי שהתעמר בדוברת – במשתמע בעיקר אמה של המשוררת, הולכת ומאבדת מכוחה והשפעתה על המשוררת. אולם המשוררת אינה נוקטת בדרכים רעות וכוחניות. היא מחנכת את אנדרומדה במטרה לעשותה טובה. ומכאן שהשיר אינו מתאר את מאפייני דמותה המיתולוגית של אנדרומדה. דומני  שהתיאור מתאים יותר לסלע, שאליו נכבלה, ממנו מבקשת המשוררת להינתק, להשתחרר.

אפשר לראות בשיר זה כעין סיכום לתהפוכותיה של הדוברת ושחרורה ההדרגתי, כשם שגורלה של אנדרומדה המיתית עובר תהפוכות מטוב לרע, וחזרה לטוב (בזכות הגיבור חצי-האל (בנו של זאוס) פרסאוס. אבל המשוררת היא גם מי שמשחררת את עצמה, היא מי שיש לה כוחות להציל ולרפא. וכך יש בה גם מדמות פרסאוס עצמו. היא מי שמאלפת ומביסה את אנדרומדה (לכן ניתן היה להמשיל גם את אמה ללווייתן). אולם מאחורי המילים קיימת גם בקשה, תחינה. השיר מסתיים במילים “בואי שנה, בואי עכשיו, תהיי לי טובה” ומרמז על חשש שהשנה הבאה לא תהיה כמקווה. או – ברמה המטפורית – זו אמה שיש להמשיך ולאלפה
גם אחרי מותה, כדי שלא תשוב לחיים, להציק לנפשה ולהטריד את מנוחתה של המשוררת. במקרא, לויתן הוא שמה של מפלצת מים מיתית, המתוארת כעין דרקון, או תנין עצום, או כנחש ים אדיר. בנצרות הוא סמל הרוע ובעל כוח שטני. אך אביה של המשוררת – מעבר לאזכורו כלווייתן – אולי בשל כוחו הפיסי וגודלו – כלל אינו נוכח בשיר, ובשירים אחרים דמותו אינה שטנית. הוא מתואר באופנים רבים וסותרים לכאורה. כך, בימי נעוריה של המשוררת הוא מתואר כטוב ורחום מחד וכאָלים מאידך. חזק פיסית וחלש באופיו. הסתירות באישיותו בולטות למשל בתוך שיר אחד קצר – “אוויר”, שבו הוא מצד אחד עוזר לדוברת לנשום, פיסית, בעת התקף אסטמה,

ומצד שני “עוֹשָׂה מַעֲשִׂים שֶׁמְּבִיאִים אוֹתִי לִידֵי מַחֲנָק”. חולשתו ניכרת באופן שבו הוא מבטל עצמו מול רצונה של אשתו – אמה של המשוררת והוא דורש, או מצפה, גם מבתו להתכופף בפני אמה. קרי, הוא נתון למניפולציות נשיות, בדומה לכמה אלים, ובעיקר זאוס. ובכל זאת אותו המשוררת אוהבת “כאגדה“, בשיר “אני
אוהבת את אבי“, שבו דמות אמה שבה לתחיה עשרות אלפי פעמים, משל הייתה הפניקס, עוף החול המיתולוגי – אבל גם “חל פיחות בדמותה”:

…. אֲנִי אוֹהֶבֶת

אֶת אָבִי כְּאַגָּדָה מִתּוֹךְ
אֶחָד הַסְּפָרִים שֶׁרָכַשׁ לִי בְּמִשְׁקָל כְּדֵי שֶׁאֶקְרָא,

תָּמִיד  חָשׁ נְחִיתוּת. אוּלַי אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת
אָבִי בִּגְלַל הַפִּחוּת שֶׁחָל בִּדְמוּתָהּ

שֶׁל
אִמִּי שֶׁמֵּאָז כְּבָר מֵתָה עֶשְׂרוֹת אַלְפֵי פְּעָמִים וְנוֹלְדָה מֵחָדָשׁ…

אם היה ספק לגבי המיתיזציה של הדוברת הנה גם בשיר שאחריו, “עלה” המסיים את הספר, מתגלה המשוררת כגדולה מהחיים, כמיתית בעצמה. היא שואלת לעצמה מסיפור הבריאה תכונות של אדם וחווה כאחד, אך בעיקר מחווה, האם המיתולוגית הראשונה, “אם כל חי”, באומרה:

“אֲנִי עֵירֹם וְעֶרְיָה  אָדָם וְחָוָה.
מְלֵאָה רְגָשׁוֹת אֲפֵלִים….בְּלִי עֲלֵה תְּאֵנָה עַל מְבוּשָׁי.. אֲנִי וְדַי“.
מחד היא היא/הם שיאו של מעשה הבריאה האלוהי, ובעלת פשטות היולית, ראשונית וקדומה כשל אדם וחווה –  “אני ודי”, מאידך בעלת רגשות אפלים. יסוד זה של היות המשוררת ובן זוגה אדם וחווה חוזר אחר כך שוב.
ראוי לציון גם השיר “עץ הדעת”, שבו אמנם היא מקטינה עצמה ולא מייחסת לעצמה ממדים מיתיים, אבל המיתוסים התנ”כיים, וגם מעט נוצריים משמשים כלי עבודה, הלחם והמים שלה, כדי  לתאר את עצמה
ולומר דברי סנגוריה על מי שהיא: