ייצי
גיורא גריפל
כבר היה יום שישי, וככר השוק היתה הומה יהודים עומדים ומצווחים איש על רעהו. הנה אומר אחד מהם דברים של טעם, ומייד קופץ אחר להסותו ולהוכיחו כי דברי איוולת אמר. עוד זה מדבר, ושניים אחרים קופצים עליו וחובטים בו בדבריהם בבחינת הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו, וההמון המתבונן במחזה לא יחריש אף הוא וקול שוועתו יגיע לשמיים בבחינת ייקוב הדין את ההר. לו זר שזה לא מכבר הגיע נזדמן למקום, מדמה היה שלא בככר השוק הוא אלא בבית הפיטום לתרנגולי הודו בטרם שחיטה, וקול שוועתם עולה לשמיים ואין עונה ואין גואל, ואינו יכול להבחין זעקתו של האחד מפני זו של האחר.
בשעה כזו נדחק ייצי אל בין היהודים המתגודדים איש על רעהו, וראשו טרוד עליו, ואין הוא שומע טענתו של זה ומענתו של בר פלוגתו, וכל מעייניו בשבת המלכה הממשמשת ובאה, ובחלה ובדגים שעליו להניח על שולחנו הדל ששבעת ילדיו ורעייתו פרומה ביילה מסובים סביבו בבטן מקרקרת ועיניים מצפות וכלות.
נזדמן והגיע אל דוכן השוחט לייזר וולף שהייה טרוד בביתור בית החזה של פרה שסיימה את מחזור חייה והחזירה נשמתה לבוראה בלילה הקודם, קוצץ וחותך בגידים ומנפה את צבירי השומן ושפתיו ממלמלות קדיש יתום לעילוי נשמתה.
בחטף הרים את עיניו ומייד הורידם מתוך שראה את ייצי בעליבותו ולא ביקש להכלימו בבחינת כל המלבין פני חברו וגו׳. המשיך במלאכתו ושפתיו עדיין ממלמלות עושה שלום, ידו האחד קוצצת ומנפה וידו השנייה צוררת את פאות הגידים וצבירי השומן ומוסיפה עליהם מספר נתחים אדומים כתולע שנדחקו ובאו אל הערימה כאילו בהיסח הדעת ובבחינת שיכחה. צרר אותם בנייר מערימת הגזירים של ג׳ורנלים שהיה אוסף בימות השבוע מאצל שכניו מוז׳יקים ועכו״ם, כדי שלא יבוא לידי חטאת ובהיסח הדעת ישתמש בדף עטיפה שיש בו דבר תורה רחמנא ליצלן. החליק ודחק את החבילה המהבילה אל קצה הדוכן ומבלי להביט בעיניו של ייצי סובב אליו את גבו מושיט את ידיו אל שורת התרנגולות התלויות באנקולים מאחריו ממתינות באורך רוח לשעת ביתורן.
ייצי שהמתין בסבלנות לרגע הזה קפץ ואחז בחבילה ושפתיו ממלמלות ״צדיק שאין למעלה ממנו אתה לייזר. שמור לך מקום לצד כסא הכבוד בעולם הבא״. ומייד סובב ראשו ופנה לדרכו בצעדי ריצה חופזים בבחינת היום קצר והמלאכה מרובה.
לייזר וולף פנה ושב לאחור, מביט בקאפטן המרופט של ייצי צולל ונעלם אל תוך ההמון כיונה הנביא המושלך מעבר לסיפון אל תוך מעמקי הים. רק אז התיר לעצמו רגע של מנוחה. ניגב את הדם מידיו בסינרו המוכתם, החליק על זקנו העבות ונשען בשתי ידיו אל קצה הדלפק, מגלגל עיניו אל המרום ופולט אנחה קורעת חזה בבחינת ריבויינו של עויילם, מה עולל זה לך? האם לעולם כזה כיוונת כשציווית יקוו המים? אך מייד התעשת והמשיך במלאכתו שכן גם אצלו היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשבת בפתח, ובעל הבית דוחק.
עוד מעט קט, ובבית אחד בקצה הדל והחשוך של העיירה תיפתח הדלת. לרגע קל תיפול דממה על הבית, ובמשנהו יעוטו שבעה זאטוטים מצווחים באושר אל אביהם גיבורם הניצב בפתח, בידיו צרורות עטופים בגזירי עיתון של עכו״ם, ופרומה ביילה רעייתו מביטה בו מן הקצה המרוחק של החדר במבט אוהב וגאה, מסך הדמעות מצעף את עיניה, מטשטש את דמותו של בעלה, ועוטר מעל לראשו של ייצי אלומה של זהרורי אור כמסך של קדושה שיירד ובא אל העולם.