דויד מנשה

מֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ רְעֵבִים

מֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ רְעֵבִים.

לֹא חָסְרָנו פַּת לֶחֶם,

גַּם לֹא פִּנְכָּה שֶׁל

אֹרֶז.

מֵעוֹלָם לֹא חָסַרְנוּ דָּבָר. לֹא יָדַעְנוּ,

כִּי רְעֵבִים אָנוּ, כִּי זֵעַת אִמֵּנוּ

שֶׁנִּגְּרָה פְּלָגִים מִשַּׁחַר יוֹם

עַד לַיְלָה, הִתְכַּשְּׁפָה

לִהְיוֹת רוֹטֵב

וּמַגַּע יָדָהּ,

לְטַעַם.

רַק מִשֶּׁבָּגַרְנוּ הֵבַנּוּ, שֶׁאוֹכֵל לֹא נוֹעַד

רַק לְהַשְׂבִּיעַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר

מִטַּעַם.

רַק אָז הֵבַנּוּ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיִינוּ שְׂבֵעִים.

עַכְשָׁו נוֹתָר בַּפֶּה רַק טַעַם חָרֶב,

נוֹתַר רָעָב, לְאוֹתוֹ לֶחֶם עֹנִי,

שֶׁאֵין עוֹד מִי שֶׁיְּנַסֵּךְ

מֵעָלָיו שִׁקּוּי

מְנַחֵם.