כל פעם שאני שרוי בצום ואומר: אלוהינו שבשמים ראה בעוני עמך ישראל… תן שובע בארץ… תן זרע לזורע ולחם לאוכל, תן לחם לפִּי הטף לשובע… זה חוזר אלי. אני מבקש סליחה מאבא שלי, שצם לפחות מאה ימים בשנה והיה כולו עור ועצמות, ולא מלב מלא חטא, ולא מתחינה למחילה, ולא מרצון, אלא מנפש זכה ומלאת נתינה לנו, לילדיו –  כך היה ידידי חנניה מהרהר על הספסל בחצר בית בכנסת שבו התפללנו פעם בשנה. ארבעים וחמש שנה אנחנו גונבים מנוחה בהפוגה שבין מוסף לתפילת מנחה, חוזרים ומתרפקים על הימים ההם, כלומר הוא מתרפק וממולל את החוטים השזורים בארבע הפינות של הטלית שלו, ואני מתפרק מעצב ומהנהן בראשי באין מלים. שנינו נאנחים. הוא מבכה שעות אחרות, ימים אחרים ושנים קדומות ואצלי הלשון החרבה נצמדת לחיך הקהה. היה מגיע לו, האמן לי, הוא ממשיך ואומר, פטוֹר מלא מיום כיפור, אך פטור בלא כלום אי אפשר, כי אין צום שלא-מרצון פוטר צום-מרצון, ואין צום דומה למשנהו, ואבי הקפיד על קטנה כגדולה, בחולצת הכפתורים הלבנה המהוהה שלו, במכנסיים הבהירים שקנה בקֶסַרִיָה בכפר הולדתו תאזנכת בהרי האטלס, מכנסיים מטולאים שידעו ימים טובים יותר, בנעלי הבד שאמי תפרה לו מהבד הלבן של שק הסוכר, בטלית הקטן שהשתרבב מתחת לבגדים ובמגבעת האפורה המעוכה.

“ולמה לצום כל כך?” אני חוקר את חנניה ביודעי היטב את התשובה, קיבתי מתכווצת ביניקות גחמתיות ואני מכווץ את עצמי ונושם עמוקות להאפיל על הרחשים.

 מה אגיד לך, מושך חנניה בקוצר רוח את תשובתו, לא מרצון, לא מבחירה, מכורח הזמן ומצוק העיתים. שמונה ילדים היינו, עם שני הורים וסבתא סוליקה בבית. מה בית? פחון במעברת קיסריה. מה פחון? בדון! ולמה שם דווקא? בצירוף המקרים, בהטעיה ובחוסר הבנה. קיסריה של אז לא קיסריה של ימינו, יקירי. כשהגיעו הוריי לשער העלייה עם ארבעת הילדים הראשונים, אמר הפקיד: אדון אלפסי, אתה יכול לבחור בין מעברת עתלית, מעברת זיכרון יעקוב או מעברת קיסריה, תחליט מהר. אבא שלי, רוכל סלילי חוטים, מחטים ומסרקים, שמע את המילה קֶסַרִיָה, שהיתה מעין מרכז חנויות ומסחר במלאח שלו, אמר בהחלטיות לעצמו זה המקום הנכון, וקיבל את הפתק המתאים. רק משהגיעו במשאית ליעד, ראה שאין זכר לחנויות ולא לדוכנים ומה שהצטייר לו כעולם ומלואו בדה ממוחו התמים. העיניים הסתכלו על מדבר חולות לבנים, האף הריח ים והיתר אַיִן, ריק ומרוקן. אמא אמרה: נברח! אבא אמר: אם נברח, לא נקבל לא בית ולא סעד. כך הזהיר הפקיד את אדון אלפסי. גם שאר העולים לא רצו לרדת. ואז הורם הארגז במשאית, וכולם עד האחרון החליקו מטה וקיבלו את הדין. כשאמא קיבלה את סירי האלומיניום, הפרימוס ופח הנפט, מיד שכחה שרצתה לברוח. שם נולדתי כעבור שנה.

קולו נחנק, והלחלוחית איימה כמעט לפרוץ מעיניו. זזתי על הספסל בחוסר מנוחה, מחכך אצבעותיי את לחיי הזיפניות.

אני זוכר את אמי מבתרת בצָל על הקרש, וסבתי עומדת על סיר ה”חושי” שעל הפרימוס, ושתיהן שרות את שירת הנערות הבֶּרבֶּריות היוצאות לאסוף שיחים להסקה עם מעדר קטן וחבל לקשירת אגד השיחים, ואומרות: “הו מרעה, התערבב העשב עם הקוצים”. אבי יושב סמוך אליהן, טובל את עקב הלחם היבש בכוס האָתָי (תה) שלו, ובוכה על אחותנו בת התשע, שנלקחה בגלל חולשה לבית החולים ולא חזרה לעולם. באוהל הסתובבה שרשרת ילדים, ואני בתוכה, ובחוץ רק חול וחול ואוהלים. עבר זמן רב. אחרי שזכינו בפחון, נגאלנו בבדון.

כשחנניה הסתובב יחף בבדון, הולבשתי אני בחליפת מלחים וליקקתי גלידה עם הוריי על חוף הים בתל אביב – עשיתי סדר קטן בזיכרונות ילדותי. הייתי ילד כמוהו אך בן מזל להיוולד בעיר העברית. לאבי היתה חנות צלמנייה ואמי ניהלה סלון תפירה לנשים. נצמדתי למשענת הספסל וזרועותיי נפרשו לצדדים. הוא היום עורך דין מצליח, ואני עורך מקומון בלתי נחשב, הרהרתי.  

הבדון, התעקש ידידי לפרט לי, היה צריף עשוי בד. היתה לו רצפה יצוקה מבטון, ובפינות המשטח הועמדו קורות עץ ומסגרת, מעליהם ובין הקורות נמתח בד. בימי הגשמים היו חודרים מים ומרטיבים את מזרן העשב שלי. אחר כך קיבלנו מהסוכנות מיטות מתקפלות ושולחן, ואת הבדון ציפו בזפת. בלילה הדלקנו עששית לתאורה. השירותים ומקלחת המים הקרים היו בחוץ, ליד בור ספיגה. הייתי מלא פחדים ובחושך חיפשתי להחזיק את היד של מישהו מהאחים שלי. בקושי היו לנו בגדים, שמעון הסנדלר גזר לנו סנדלים מצמיגי מכוניות, אוכל הגיע בצמצום. אחי עמרם היה מתגנב בלילה למדף המצרכים וגונב חופן סוכר לליקוק. הלשנו להורים, ואבא דיבר אתו בשקט, וכשלא עזר חטף סטירת לחי. פעם בשבוע רחצה אותנו אמא במים חמים שחיממה סבתא בפינת המטבח על הפרימוס. אני זוכר שהייתי רואה את אבא מוקדם, בכל בוקר, מניח תפילין, ואחר כך אמא מלווה אותו לדלת, נותנת בידו שני סירי אלומיניום קטנים, שתי קומות וידית אחיזה מתקפלת. העיניים שלי ליוו אותו החוצה. אמא היתה ממלמלת אחריו: “לָּה יְסְתֵּר עָלִּיק” (ה’ ישמור אותך). שנים לא ידעתי מה אבא עושה.

יום אחד, המשיך חנניה, כשהלכנו ברגל שני אחיי ואני לבית הספר הממלכתי דתי, החלטנו בדרך להתחמק מיום לימודים. בוססנו בחול בסנדלי העור שקיבלנו מתורמת שהגיעה לחצר בית הספר עמוסה זוגות נעליים וחילקה לילדים שהגיעו יחפים. צעדנו על הגבעות לעבר הים, בדרכנו בעטנו בשיחי הלענה ורותם המדבר, שהמורה לטבע הראה לנו בכיתה. התגרדנו מעקיצות היתושים. כשנעמדנו על פסגת הדיונה, נשקף לעינינו הכביש שהוביל צפונה, אף פעם לא ידענו לאן. אחי מוריס היה אומר שהכביש הולך לקוטב, והתווכחנו אתו. עמדו שם גברים והמתינו. זיהינו את אבא מתרוצץ עם סירי האוכל הקטנים ביד. עיניו השקיפו לעבר הרכבים שחלפו על הכביש. נשכבנו על בטננו וחיכינו. לא חלפו דקות וטנדר נעצר, ירד ממנו גבר גבוה בבגדי עבודה בצבע חאקי. אבא ואחרים רצו לקראתו. הוא הצביע על כמה אנשים: אתה, אתה ואתה, העלה אותם על הטנדר ונסע. אחר כך הגיעה משאית. אבא רץ אל הנהג והתחנן. הנהג אסף שני גברים והמשיך בדרכו. אבא נשאר מאחור, נמוך, רזה, עם שני סירי האלומיניום הקטנים בידו. הרגשנו את עלבונו. מוריס פלט את מה שאבא אסר עליו, ואף חטף על כך סטירה בפה: “בני זונות!”.

אחרי שעה ארוכה הגיע טרקטור מקרטע שהזדחל על הכביש. הנהג שלו אסף את אבא. אמרתי לאחיי: טוב, אני חוזר לכיתה! והלכתי. שניהם נשרכו אחריי. המנהל העניש אותי על האיחור. ישבתי במזכירות שיעור שלם. אכלתי את הכריך עם המרגרינה והסוכר שעליו והייתי עוד רעב. אני זוכר שהמנהל הטיל עלי לצייר כרזה: המדינה במצב הכן, תרום לקרן המגן! לא הבנתי שאצלנו, השכנים, לא יכלו לתרום בכלל, אבל שרבבתי את המלים שהונחו לפניי. המזכירה שלחה אותי להביא לה דפים מהשַׁרת. בסוף נתנה לי חתיכת עוגה כהה, שבלעתי כזאב טורף והורתה לי לחזור לכיתה.

 בערב אבא סיפר לאמא, שעבד בקטיף עגבניות. ממזרן העשב שלי שמעתי אותו מדבר. יום מבולבל עבר עליו. בשדה, התנפלו עליו הפועלים בקללות ודחיפות בגלל שעשה שש שורות בשעה לעומת שתי שורות שלהם. קטן, ורזה, אבל זריז וממזר. החקלאי לא היה טיפש, שכר אותו לעבודה לכל העונה ושלח אותו בסוף היום עם שתי קילו עגבניות הביתה. הא, נאנחה אמא בזהירות, אולי נוכל לקנות סוף סוף לחנניה מעיל לחורף. נמאס לה לגזור את שמיכות הסוכנות ולהכין לנו מהם