רביד יערה בנקין

מְנוֹת אֹשֶׁר

לִפְנוֹת בֹּקֶר

סוֹגֶרֶת אֶת המיזונפלאס

לְמָנוֹת הָאֹשֶׁר

שֶׁל הַיּוֹם,

מְכִינָה גַּם תַּפְרִיט גִּבּוּיִים,

שֶׁאוּלַי הַיּוֹם

אֶנְשֹׁם

מִגִּישָׁה לְפָנָיו

וְלִבִּי הוֹמֶה: שְׂמַח, תִּשְׂמַח…

ואֵין נִיצוֹץ בּוֹ.

מַגִּישָׁה מָנָה אַחֶרֶת.

בְּבַקָּשָׁה תִּשְׂמַח,

מַפְצִיר לִבִּי כְּאִלּוּ

חַיַּי תְּלוּיִים בְּכָךְ,

תִּשְׂמַח

חֲלוֹמוֹתַי

בְּצַד עֲרֵמַת הַמַּטָּלוֹת הַמִּתְגַּבַּהַת,

נִכְרֶה גֵּיא כּוֹחוֹתַי הַתַּשִׁים.

אֲנִי חוֹפֶנֶת חֲלוֹמוֹת מְזֵי תִּקְוָה

וּמַשְׁלִיכָה לָעֵמֶק,

לִיצֹר מִישׁוֹר סָבִיר לָנוּעַ בּוֹ.

וְהֵנָּה חֲלוֹמוֹתַי עוֹלִים מֵעַצְמָם,

מְקַפְּצִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה כִּסְפּוֹרְטָאֵי פִּירָמִידָה.

אֲנִי אָמְנָם פָּחוֹת,

אֲבָל עֲדַיִן מוֹסִיפָה

לִקְנוֹת בָּשָׂר טָחוּן לִקְצִיצוֹת הַכּוֹחַ

שֶׁאָכִין לָנוּ בָּעֶרֶב,

אַך הָעֶרֶב אֵינוֹ נֶעֱרַב

וַאֲנִי מִתְפּוֹגֶגֶת.

הָעֵגֶל שֶׁשִּׁלֵּם בְּחַיָּיו,

מְשַׁלֵּם אֶת מְחִיר מוֹתוֹ לַשָּׁוְא,

וּבַלַּיְלָה שׁוּב נוֹגֵס בָּנוּ רָעַב.

הַתּוֹפֵס

כְּשֶׁאַתָּה נִכְפֶּה לִתְפֹּס אֲנָשִׁים נוֹפְלִים

אַתָּה לוֹמֵד שֶׁהָאֶנֶרְגְּיָה מֻגְבֶּלֶת,

וְיֵשׁ לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר.

עָלֶיךָ לְזַהוֹת מֵרֹאשׁ

אֶת הַמְּכוּרִים לִנְפִילוֹת,

לְהַצָּלוֹת, אוֹ אֵלֶיךָ;

אֶת הַשַּׂחְקָנִים, הַמִּתְחַזִּים,

אֶת הַבּוֹחֲנִים אוֹתְךָ אוֹ אֶת עַצְמָם;

עָלֶיךָ לְחַשֵּׁב בִּזְרִיזוּת סִכּוּיִים מָתֶמָטִיִּים,

לְמָשָׁל, מְהִירוּת הָרִיצָה,

לְמָשָׁל, זָוִית הַנְּפִילָה,

יוֹם אֶחָד אַתָּה מֵבִין

שֶׁאַתָּה שׂוֹנֵא אֶת הַנּוֹפְלִים

עָלֶיךָ, אֲבָל בְּעִקָּר אֶת עַצְמְךָ

תַּחְתָּם.

הַנּוֹפְלִים, מִצִּדָּם, שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ

כִּי הִצְלַחְתָּ, כִּי נִכְשַׁלְתָּ,

כִּי גָּנַבְתָּ אֶת הַהַצָּגָה.

אַתָּה מַחְלִיט לְהִגָּמֵל מִתַּפְסָנוּת.

הַבְּעָיָה הִיא הַנּוֹפְלִים.

גּוּפְךָ מְפַרְכֵּס כְּשֶׁאַתָּה חָשׁ אוֹתָם.

וְאַתָּה חָשׁ אוֹתָם תָּמִיד

כְּשֶׁנּוֹפֵל נִמְצָא בַּסְּבִיבָה

יָדֶיךָ נִמְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן

לִקְרָאתוֹ,

וְיֵשׁ לְהִלָּחֵם בָּהֶן, בְּכוֹחַ הַמְּשִׁיכָה,

לִקְשֹׁר אוֹתָן לַכֶּלֶב, לַסִּיגַרְיָה,

לְהַאֲפִיל אֶת הָרְאִיָּה

וְלִרְחֹק מִזִּירוֹת נְפִילָה קְלָסִיּוֹת,

כְּמוֹ אַהֲבָה,

כְּמוֹ מִלְחָמָה.

כִּי כְּשֶׁנּוֹפֵל לְיָדְךָ אָדָם

מִבְּלִי שֶׁתִּתְפְּסֵהוּ

קוֹרֵית בְּךָ תְּאוּנַת הַדַּף.

כֵּלֶיךָ קוֹרְסִים לְתוֹךְ עַצְמָם

וּבְכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ

עָלֶיךָ לִתְפֹּס אֶת עַצְמְךָ.