מילות פתיחה
אבי, יוסף ז”ל, נפטר בספטמבר 1971, כאשר הייתי נער צעיר. מותו היה מהלומה שהותירה בי כאב עמוק, חרטות וגעגועים, אך גם השפיע על עולמי הפנימי ושינה אותו לעד. ההשפעות והצלקות נותרו, כנראה עד עכשיו ממש. ככל שחודש ספטמבר מתקרב וככל שהוא מתקדם, במיוחד כאשר חגי תשרי חלים בו, עוטפת אותי קדרות – מלנכוליה האופפת את כל מהותי. השיר “דרך צעיף עיני אמי”, שנכתב בספטמבר 1980, מתאר את חוויית האובדן מול המצבה, בעת ביקורי בבית העלמין, יחד עם אמי ז”ל. שיר זה, הוא גם אחד השערים בספרי הראשון, “מציאות נקלפת”. העליתי השנה את השיר לדף שלי בפייסבוק, יום לפני כיפור ואחרי שחזרתי מבית העלמין, כפי שאני נוהג זה 50 שנה.
מותה של אמי, באוקטובר 2000 היה מבחינתי מכה קשה הרבה יותר ובגדר טראומה נמשכת. מדי שנה אני עולה לקברי הורי, הטמונים זה לצד זו ולצידם שמור לי מקום. כל ביקור בבית העלמין הוא תמיד חוויה מטלטלת וכמו “הליכת ירח”, או מעבר דרך חלום ערפילי.
לצפיה בסירטון המציג את השיר יש ללחוץ על הקישור:
השירה שלי
השירה ליוותה אותי לאורך כל חיי כמעט, גם כאשר לא כתבתי. מעולם לא כפיתי את עצמי על השירה. היא הגיעה כאשר הגיעה ואני הייתי כלי צייתן בידיה וכתבתי. וכשם שהיו תקופות בהן לא כתבתי כלל, היו תקופות שבהן כתבתי ללא הפסק. יותר נכון, כל מהותי היתה שירה: אופן החשיבה הפך לירי וההתבוננות בעולם היתה כמו הסתכלות מבחוץ על היקום החיצון, אך בה בעת גם על הקיום הפנימי. השירה זרמה בתוכי ומתוכי, אם רציתי ואם לאו.
מקורות השירה שלי נובעים ממעיינות כואבים. השמחה, האושר והיכולת למצוא הנאה, שלא לדבר על לייצר אותה הם, נחלת אנשים אחרים. השירה לתפיסתי, האישית בלבד, נובעת כמעט אך ורק מתוך מצוקה, כאב וסבל – האנושי בכלל והאישי בפרט. הייתי רוצה להאמין, שהשירה היא תרפויטית, מקור לגאולת הנפש. אינני בטוח בכך, אולם גם אם אינה כזו, היא לפחות ערוץ לניקוז מועקות. משום כך אין לי, כמעט, שירים אופטימיים.
בקיץ 1985 “הופיע” השיר אֲוִיר רוֹבֵץ, פתאום, כמו מאליו, אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי והחל את מחזור הכתיבה האחרון שלי, הנמשך עד היום. מתחתיו מופיע השיר “מציאות נקלפת”, שממנו נטלתי את שם ספרי.
אֲוִיר רוֹבֵץ כֶּלֶב זָקֵן מַשְׁפִּיל זָנָב
מַאֲפִיר אֶל שֶׁקֶט הַקָּיִץ הַהוֹמֶה
הֶבֶל, כְּאַרְיֵה שָׂבֵעַ מוּטָל
תַּחַת עֵץ הַשִּׁכְחָה בְּלִי
לְהָנִיד אֲוִיר רוֹבֵץ
עוֹטֵף כִּשְׂמִיכַת
לֵב חֹרֶף
כָּבֵד.
ספטמבר 2015
מְצִיאוּת נִקַלֶּפֶת
1.
טִיּוּחַ
הָעֻבְדּוֹת, אֵין בּוֹ עוֹד טַעַם
בִּזְמָן שֶׁהַמְּצִיאוּת מְקַלֶּפֶת עַצְמָהּ מֵעַל
הַמַּסֵּכוֹת, לְגַלּוֹת פָּנִים מְכֻיָרֵי
פּוּךְ.
2.
הַגֶּשֶׁם
עָלָיו סָמַכְנוּ, רָחוֹק מִכָּאן וְהַרְחֵק
מִשָּׁם. וַהֲרֵי גַּם הוּא אִם בֹּא יָבוֹא לֹא יִסְכֹּן
לִשְׁטֹף אֶת הַגְּלָדִים שֶׁמֵּאֲלֵיהֶם יִפְּלוּ, כְּקִרְעֵי
קְלִפַּת הַאֵקָלִיפְּטוּס הַתּוֹלְשִׁים עַצְמָם
מִצַּעַר עַל בֹּא
יוֹמָם.
3.
טַעַם
אֵין עוֹד, לִסְמֹךְ עַל
טִיחַ מְרֵרָה שֶׁנִּמְרָח בְּחִפָּזוֹן יְמֵי
מָטָר.
על הולדתו של הספר “מציאות נקלפת”
ספרי, “מציאות נקלפת”, הוא ספר השירים הראשון שלי. הוא הגיע באיחור של כארבעים שנה. הכתיבה
שלי החלה בגיל צעיר מאד ואז, בשנות ה-20 המוקדמות של חיי, התעתדתי להוציא לאור את השירים שכתבתי. ב”מציאות נקלפת”, החזרתי חלק מן ה”חוב” וכללתי בו שירים מוקדמים, שנכתבו עוד בשנים 1977-1978.
התחלתי לפרסם את שירי, בפייסבוק, בשלהי 2015. אינני בטוח לגמרי מה היה הטריגר (סליחה על המילה הלועזית) להתחלת העלאת השירים. דומני שביום קיץ חם אחד התחילו מילות השיר להרשם במוחי. ומשם החל זרם רצוף של כתיבה עד היום הזה ממש וכנראה עד סוף ימי.
תחילה העליתי את השירים בדף האישי שלי ולאחר ש”גיליתי” (בהפתעה לא קטנה) שבפייסבוק קיימות קבוצות שירה רבות, הצטרפתי אליהן והתחלתי להעלות גם שם שירים. הייתי אחוז בולמוס של כתיבה והראש שלי חי כמעט אך ורק ב”ספירה” של השירה. פירסמתי כמעט מדי יום שיר חדש, הן בקבוצות השירה והן בפורטלים כמו “בטאון שירה”, “סלונט”, “בכיוון הרוח” ועוד. שירים נוספים שלי נדפסו מאוחר יותר באנתולוגיה “מנצחים את החיים” וולאחר מכן גם בכתבי עת מקוונים, כמו “נתיבים” ובכתב העת המודפס, “בין סגול לבין תכלת”. שירים שלי נכללו גם באנתולוגיות בהוצאת “מוטיב”.
© כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021
לתגובות והערות: [email protected]
WordSuit – “חליפת שרותים דיגיטליים” –בניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי: 052-5353999