אחרי שלושים שנה

כֵּן, אַת אוֹמֶרֶת וְשוֹכַחַת,  אוֹ

אוּלַי לֹא אוֹמֶרֶת וְזֶה רַק אֲנִי

שֶלּא שוֹמֵעַ. כָּל כָּך הַרְבֵּה

זְמַן, אֲנִי מְחַפֵש אוֹתָךְ, שֶמָּא

פָּחוֹת וְאוּלַי, מִי יוֹדֵע, אוּלַי

יוֹתֵר.

עַכְשָיו קְצַת קָשֶה לִי לְהַבְחִין

בָּחֹשֵךְ, זֶה בֶּטַח בִּגְלַל מִעוּט

הָאוֹר. נִרְאֵה לִי שֶבַּזְמַן הָאַחֲרוֹן

הִקְדִימוּ אֶת הַשְקִיעָה, אַת לֹא

חוֹשֵבֶת?

יוֹתֵר קַל, אֲנִי חוֹשֵב, אִם רַק הָיִיתִי

יָכוֹל לַעֲבוֹר עִם הַאֶצְבַּע עַל קַוֵי

פַּנְיִיךְ. הִיא בָּטוּח זוֹכֶרֶת. כִּי מַה

זֶה שְלוֹשִים שָנָה, לֹא חָשוּב אִם

פָּחוֹת אוֹ יֹותֵר, בִּשְבִיל אֶצְבַּע?

לֹא, הִיא לֹא רוֹעֶדֶת, אוּלַי זוֹ

הַיָּד, אֲבַל רַק מְהַפַּחַד, כִּי הִיא

לֹא רוֹאַה אֶת הַדֶרֶךְ בָּחֹשֵךְ.  אֲבָל

לֹא הַאֶצְבַּע. דַוְקָא הַאֶצְבַּע זוֹכֶרֶת,

גַם אִם שִינִית קְצָת אֶת הַקוּנְטוּר.

אַל תַּזוּזִי, הִיא עַכְשָיו מְגַשֶשֶת

אֶת מִתְוֶה פַּנְיִיךְ הַעֲכְשַוִיִים,

לוֹמֵדֶת לִזְכּוֹר.

לֹא, לֹא לִשְלוֹשִים שָנָה,

פָּחוֹת,  כִּי אֲנִי כְּבַר לֹא יָכוֹל

יֹותֵר.