מן האפלה אל הניצוצות

מאת ד”ר חדווה רובינזון בכרך

סיפרו של דויד “מציאות נקלפת” נפתח, בשיר המלווה את השער הראשון, בדיון בצער ומהותו. בשיר זה עושה המשורר שימוש כפול בצירוף האותיות “משיחים”. במופע הראשון מקור המילה הוא “שׂיח”, כלומר “דיבור”: “משׂיחים היינו בצער” ואילו במופע השני מתייחס ל”משיח”, קרי שליחו של אלוהים, המבשר את הגאולה. הצער, הפרטי או האוניברסלי, מבהיר דויד מנשה, הוא נדבך יסוד בחיים, אך אינו יכול להיות כפרה (כתפיסת הנצרות, לפיה יסורי המשיח הם כפרת העולם). לכל היותר, הוא רק אלמנט המעיד על “קטנות לבו של האדם”, שאינו יכול להכיל אותו.

חדווה תיאור המעבר מן השאיפה אל מציאות אפורה ההופכת את האדם ל”שקוף” עובר כחוט שני  בכל שיריו הראשונים. אין הוא מאמין כי שירתו תגיע אל לב הרבים ואל “שחרור הרוח” והוא מנבא לה “קבורת נצח בינות דפים חתומים”. רק כדוגמאות של ארונות על מדפים בחנויות ממכר של ארונות קבורה.

דויד מנשה מתאר הקטנה והעלמה של מציאות אוניברסלית מחד, ומימד אישי הנעלם מאידך. גם היצירה – השירה – היא שירת נהי: “מדוע לא תניח לנהי…לשקוע להתייבש בין הדפים??”… 

מבטו של המשורר על המציאות הוא פסימי. הדברים שהם חלק רגשי של האדם, הטמונים בתוכו, צערו הולך איתו ככלב אהוב(!) לטיול.  מבטו לאחור, ואילו את אהבתו אדם מודד אל אופק, אך צערו מאפיל, “כצל מתארך עם נפול ערב”. 

אלא שהמשורר מודע ליופי שבחיים, המתגלם בנערה. יפי הנערה מתמזג עם רחש הרוח והופך “למתיקות”. הטבע האוניברסלי ויפי הנערה מתמזגים. הן הרוח מוליכה את הלחש החם של… העיניים הגורם המערפל אמנם חודר לתמונה נהדרת זו, הוא ” מכסה במתיקות הרוח אל שקיעה קרה”, אבל אולי אותה שקיעה קרה – הגורם ההרסני – הוא המביא לתחושת היופי”, המפגישה למחול את התום עם הזהוב המנוקד בשרוכי האור על המים” – איזו תמונה נפלאה.

בשער “גבישי העשרים” נתקלים אנו בהוויה הארץ ישראלית. שנות חייו של המשורר הופכות לחלוקה לרביעיות מספרים מן הילדות עם המורה עד לרביעית שנות הצבא והאקדמיה, אך כל אלה הן בבחינת כאב המוסתר בין השורות… בחלוף החיים יש רק “משׂפח”. להמשך קריאה לחץ כאן

דויד מנשה משתמש בשירתו בדימויים מגוונים מאוד ומתחומים רבים, גם מתחום האגדה.  ב”אגדת אלפיים ושבע עשרה” בוחש השמאן בלילה של אגדות. המדורה הקסומה הופכת למדורת הבלים ואילו המכשף הופך למכושף  ואינו מאמין שכל הסיפור הוא “קיים לא-קיים”. כל דרך מן הדרכים שהאדם רוצה לבחור בה  “חוזרת אל עצמה”  והיוצאים מן החדר חוזרים אליו.  כל הבחירות של דויד מנשה הן בחירות זמניות, נואשות ומבחינתו הן אינן בחירה חופשית. עולמו של המשורר יכול להיקרא עולם סיסמי, אך לא בדיוק כך הוא. כיוון שהתמונה הופכת לאוניברסלית בשיר “שקוף אני עובר”, אבל האני השירי חש שהוא “הולך ונעלם”. העלמות זו היא רק במישור הפיזי והקיום עובר-מרחף אל “גבול החלום ומעבר לו ארץ הרחף” ואמנם אחד הדברים המאפיינים מאוד את שירתו של דויד מנשה הוא עולם פסימיסטי ששוררת בו אפלה, אך בתוכו מספר ניצוצות או נצנוצי תקווה ויופי .

העולם שמעבר הוא עולם האל ואולי משחק הזמן – כל זה כמשחק ילדים אלוהי.

הצער בשיריו של דויד מנשה שייך לכל המגזר האנושי והאדם אינו יכול להתעלם ממנו. הוא אינו יכול להשאיר מאחור “דאגות, היסוסים ופחדים”,  כיוון שאם ישאיר את כאביו מאחור לא יוכל להכיל את צלו, ולא יהיה מקום להסתתר מ”צללי אחרים”.

הדימויים של דויד מנשה עוברים מן הסימבולי והפסיכולוגי אל הפיזי. בדומה לזרם ה-CHAUSISTS הצרפתי, המתרכז בדברים פיזיים. בשיר “מסע אל מחשבה אחרת” אנו מוצאים  תחנת אוטובוס ומועקות הדומות למעיל מאוחסן בארון ואילו באמצע האוטובוס אולי יגיע למחשבה אחרת. פיזיקת המציאות מתערבבת עם המחשבה… בדוגמאות נוספות לדברים פיזיים מופיעים כלב, פרחים (“מקור החסידה”) וגם כאן מוצאים אנו קשר בין הריאליסטי לבין המישור המחשבתי-הרעיוני וגם הרגשי. הוא אינו מרשה לעצמו “לבכות”,  גם כשהוא קורא את החרוט על לוח הנחושת של המצבה.

הדברים הפיזיים הופכים למאיימים בגודל אוניברסלי.  הקיר הופך לאיום: מלפניו הפחד ומאחוריו האורב עם פניו “המנוחשים” (כפל לשון: מלשון נחש או ניחוש) איננו יודעים אם ה”צחוק נמס”, או שמדובר בבכיו-שלו שאינו יכול לפרוץ. בשיריו תמיד יימצא האויב, אך ישנו גם האוהב.. והוא קורא אל אוריה החיתי עוד פעם, בחום וברוך שפלשו אל השיר “בוא אלי להאסף אל תוך האהבה, שם זולפים טל ומטר”   שני הפנים של השירה  – הפחד והאפלה  לצד הרוך והאהבה – גם כשהם רגעיים. 

האדם, בשירתו של דויד מנשה, אינו יודע את דרכו. האם הוא מטפס במעלה המצוק, על פי תהום, או האם יחליק למטה. העולם בנוי מגחמות, וכל אחד בורח ממשהו: “מן ההווה וגם מן העתיק, ולאן יברח הבורח מן העתיד”  אין מסתור, לדברי המשורר. והזמן גם הוא  איבד משמעות, כי “גם אם מכבר ישרך הוא מאחור”  וגם “הבידוק הבטחוני” של תקופת ההווה אינו משמח.  כי “ערום באת ועירום תלך”. הדרורים (וגם כאן, שמה של הציפור אינו מקרי), יחד עם שאר הציפורים המוכרות, נעלמים מן המציאות. גם המלים, הכלי המקשר בין בני האדם,  טסות דרומה (כלומר למטה). השיר המסיים את השער הראשון ב”מציאות נקלפת” מביא את הפסימיזם של האני השירי לשיא: “טיוח עובדות אין בו טעם” בזמן שמציאות מקלפת עצמה…  שיאה של דחיה היא הדחייה העצמית, לא להשיל נעליים  “אולי עוד תצטרך להן כשתנוס על נפשך מפניך”!!!!!

ועוד פעם נצנוצי אור… בין סלעי האפלה הקשים והערפל המתפשט יש לנו גם תמונות יופי. והאני השירי נע בין הערפל ו”תעתועי השלווה”  לבין “חמוקי ערום”..  הבת ” החולמת עתידות ” עדיין רואה את היופי בדברים, גבעות נטויות, כפרים שופעי שלווה.  אך המאיים נדחק גם לתמונה זו. הכפרים הם שופעי שלווה מאיימת. דויד מנשה הוא משורר שחלק לא מבוטל מיצירתו מאזכר את ארץ הולדת הוריו, עירק. השפה, הריחות, התבשילים, כל אלה נוכחים מאד. עד סוף הספר יהיה לו אכפת מהתה העירקי השחור והממותק (“צ’אי”) – והתה הזה וניחוחו המיוחד הוא עוד אחד מהערוצים שבהם הוא מתחבר אל דמות אמו ומורשתו. על אדי ה”צ’אי מח’דאר”, תה העלים השחור, המסורתי, משחזר ומשמר המשורר את ימי ילדותו. כך גם המילה, הבד והריבות מפעילים את בלוטות הזיכרון – אך בעיקר ה”דילילול”, שירת הקינה העירקית, שאותה הוא מדמה ל”יללת זאב” המשחררת את נאקת הדורות ואנחות העולם בפי המקוננות. ושוב במעבר נוסף בין היופי לאפלה, גשמי החורבן מוחים כל בכי ולעומת  זאת   דמות   אמו  מחייכת בקשת  בענן כפולה,  הצובעת  את  הענן.    ה א פ ל ה  מול  ה י ו פ י. האני השר סופג אל תוכו את העבר ואת העתיד. שלושה צועדים “במסדרונות ראשי, אבי ובני ואני”. לב אביו המפורר ובנו הנחלם של המשורר, שניהם באים אל תוכו  ורק שם ובהם הוא יכול למצוא את עצמו. זכרונות האם ומעשיה, כאביה, חייה ויופייה הנהדר, מציפים גם הם את שירתו בתמונות יופי, 

כמו “עץ התפוז בחשוון מחייך בזכרון אמי”.

דויד מנשה לוקח כמוטיבים גם את נופי הארץ ועונותיה. בפרק “אלמלא היה החום כה כבד” התיאורים מיוחדים מאוד והם נעים בין מזג האוויר הפיזי לדימוי האוניברסלי. ה”קיץ” הוא  כ”אריה שבע” ואילו האוויר הרובץ כשמיכת ליל חורף כבדה”  פחד עדר להישאר…   פחד העדר אינו שייך לעונות ומזג האוויר. הוא טרנסנדנטלי  וגם חיי האדם העוברים…הקשר בין הטבעי והעונתי לבין האוניברסלי, הרעיוני והרגשי מתגלה לאורך השער השני. ב”רוחות חורף”,  “כל החורף נוטף הצער”  הוא שהחורף הוא  רק אמצעי  “להוליד את פרש הנפש”.  הסערה היא רק רוח חולפת ואנחנו רק סערה נרגשת”. כפי שהוא משורר הפסימיזם (האפלה) והאור – דויד מנשה הוא גם משורר הטבע. הוא נוגע בכל: בעלים הנושרים, בלטאת חולות המדבר ובגווני הטבע, הרגש והדמיון. “לקראת סתו אוכל לרדת עם השלווה הכחולה אל שלוות הבדידות הקרה, הטובה”   ואילו הכחול נוגע “בסגול הנעלם”, ואינו מתערב “בחמימות האדום”. הגוונים מביעים את מצב הרוח, אך גם את הרעיון. העולם האנושי-פיזי  נכנס גם הוא לתמונה: “נחש האורות של הפנסים”, “הצהוב הזורם…” הגוונים מבטאים רגשות ומצבי הרוח, גם של משיכה וגם של דחיה.

 שירת האהבה שלו מתבטאת בשער “האם שמעת יקירתי עת לחשתי”. בשער זה גם האהובה נדה בין “נזירות הגונחת תשוקה” אל “מופקרת לוחשת אהבה”.  האהובה  קרה והוא לא יכול למוסס אותה. האפלה מתפשטת גם אל תוך האהבה.  בשיר “האם שמעת יקירתי עת לחשתי”  מתרככת התמונה הנקשרת לתמונת הוריו המתים, אך די לו בכך שהיא זו האהובה שקרן האור אל צווארה “מרטיט” ועם זאת, אין אנו יודעים אם התמונה אמיתית, כי המשורר אומר “את יקירה נהזית”.

המקור של האהבה לפתע מתגלה בדו-שיח בין המשורר לאהובתו: “זו האהבה את אומרת, הלב מתרחב אין קץ”. לעומת זאת “ואני אומר לך סדקי לב אלה, מתרחבים אל קץ”. המשורר הוא מקור הסדקים – שבהם הוא עוסק בשער הבא, “סדקים”.

שער זה, “סדקים”, מציף את סדקי האהבה והיחסים המנוכרים בזוגיות.  הרוח הרעה משתלטת על יחסי הזוגיות. האני השר חש שהכל רוח – והוא שנאבק כל ימיו להשיג את אהובתו, נכזב ומאכזב לדעת שלמעשה “אינו אוהב”. בכך נוטל המשורר אחריות לשבר שבאהבה מתייחס לעצמו כאל  “דמעה שחורה קפואה” – שלא בכה אותה. תחושת המוות מתרחבת גם כאן מן הפרטי לאוניברסלי.  ועוד פעם האפלה והיופי פולשים זה לתוך זה “אציל צווארך בחן של ברבור… שם במקום התכול העמוק של עיניך נשקפים כבדים עננים”. לזוגיות אם כן גוונים שונים וקולה של האהבה הופך משתיקה מעיקה בין שני בני הזוג, ללחש – ואחר כך לדממה דקה.   זהו מצב בלתי נסבל מבחינת המשורר, המדגיש כי “אין מכאוב  גדול ללב משתיקת האהבה” וממה שמתלווה אליה: הבדידות, אותה הוא מגדיר כ”מצב אינסוף צבירה”. האהבה, בסופו של דבר, היא רק אחת הנקודות האפשריות על הרצף שבין אושר לכאב.

 השער האחרון, “קוו ואדיס” (בלטינית “לאן הדרך?”), שואב את שמו מספרו הידוע של הסופר הפולני הנריק סנקביץ’ ומקורו בשאלתו של פטרוס את ישו. בשער זה מתחיל הזיכרון לשחק באופנים שונים. לדעתי זו התחלת ניצוצות התקווה.  דמות האוהב שסיפר על הים, או התענוג לאכול ב’שוק התקווה’ עגבנייה צלוייה על גחלים – במגע, בתיקון הפיזי, בטעם. והכל מזכיר את ארץ המוצא: “כמו הטעם של בגדד, אמר אבי, ובעיניו עשן…”  השיח אמנם חד-צדדי, שכן בת הזוג מנותקת: “רחוק מבטה אל האופק שלה…”, אולם הוא ממשיך לספר, אולי כדי ליצור מגע בזוגיות מנותקת. בכל זאת, התקווה קיימת. המגע הפיזי קיים “…לא ידעתי מתי עורך בי מתחיל ואי עורי בך נגמר”. 

השיר המאפיין ביותר את סגנונו של דוד מנשה הוא אולי השיר “בין האושר לכאב”.  עולם הכאב שורר בשירו אך גם הכמיהה לאושר. האהבה “היא נקודה אחת שנעה בלא עוגן בין האושר לכאב”. המשורר הוא כותב המציאות… לא כתב את “הטובה שלטפה, גם לא את הרע”, רק דברי כמיהה כתב…

 בשער “קוו ואדיס”  הפרק האחרון, מתאחד האני השירי עם ביטויו השירי.. כי גם בשקיעות “תמיד יופיע רמז שיר…” ושקיעות עין כרם “הן שקיעות בודדות ומתוקות ועצובות כמו רמז שיר”. האמפטיה גוברת לקראת סופו של השיר לקול הצלצולים של פעמוני עין כרם,  המבשרים  שהכל ייגמר ב”אדום חולמני”.  החלום פורץ לתוך השקיעות…

 הלאומיות מחברת.  בשירו ירושלים, הגורם המחבר “אותך מחוברת לך עוד יותר יחדיו, רחוק עם קרוב, ירושלים”. ירושלים היא גם הגורם הגאה והמתריס “מעל גאיות וכפרים”.  אם בדרכו אינו יודע עדיין “קוו ואדיס” (בעברית “לאן אתה הולך”), הולך הוא בלוויית מסתגף אוניברסלי “אשאל אותך אם נמצא לך מנין מתחילה המחשבה ואם יש שם שלווה”. האמון באותו נזיר אוניברסלי פג, רק אולי ב”שקט” הכבוש בו.

 עדיין המאבק עם האפלה הפשוטה לא נדם. “ארץ .. היית סדום… ארץ לבוא נקם ושילם”. הזמני – החולף הוא השורר. לעומת  העבר המושרש, שבו מתנים אהבים, בהווה -בימים אלה “ארמונות חול נשטפים” . 

 גם אם אכנה אותו משורר הפסימיזם והאפלה, דויד מנשה, הוא אחד המשוררים העשירים ביותר שפגשתי. המוטיבים והדימויים שלו, בספרו “מציאות נקלפת”, נוגעים בכל: בפיזי, בדומם, בצמח,  בהון האנושי, בארמונות.. ברגש, בזיכרון העבר, בהיבט העתיד… בכל מכל…  הדימויים הפיזים, דימויי היחיד הפיזים ודימויי הסביבה הפיזית, הופכים לרגשי, לרעיוני ולאוניברסלי.

דויד מנשה הוא משורר גדול וגם עם היותו פסימיסט ומשורר האפלה, לעולם לא ילכו בו לאיבוד ניצנוצי האור.

 

 © כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021                          

      לתגובות והערות:    [email protected]

   WordSuit  –  “חליפת שרותים דיגיטלייםבניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי:    052-5353999