היבטים אקזיסטנציאליים בשירתו של דויד מנשה

 מאת חיים יחזקאל

(אל עמוד המאמר באתר “חדרים”, כפי שהתפרסם בכתב העת “המסדרון”, גיליון 9, מאי 2019)  

ספרו של דויד מנשה, “מציאות נקלפת”, הוא ספר החובק 40 שנות יצירה, וככזה כמעט ואי אפשר שלא להתייחס אליו כסוג של מסע רוחני. ביצירה אמנם שזורים פרטים ביוגרפיים מובהקים, ביחוד בפרק “דרך צעיף עיני אמי”, אך על אף עובדה זו ההווי בשירים רתום לשאלות של הוויה ופרטיו מתפקדים כאובייקטים סמליים במסגרת ההקשר הרחב, הקיומי, זה של “המציאות הנקלפת”.

במאמר אדון בהיבטים אקסיסטנציאליים בשירתו של דוד מנשה, ואולם טרם לכך, ובזיקה לאותם היבטים, אצביע על מאפיין צורני אחד ועל מאפייני תוכן אחדים.

המאפיין הצורני הבולט ביותר בשיריו של מנשה הוא הגלישה הלשונית (פסיחה). גלישה הינה היעדר חפיפה בין המשפט כביטוי תחבירי ובין הטור השירי (השורה). הגלישה כורכת בתוכה שתי הוראות: האחת – להמשיך לקרוא (משום שהמשפט לא נגמר) והשנייה – לעצור (משום שהשורה נגמרה). הדברים בולטים ביתר שאת לאור העובדה, ש-85% מן השירים מסתיימים במילה אחת(!). זה כמובן מבטא את הנטיה למקד ולחדד, ככל שהשיר שואף אל סיומו, אך במובן עמוק יותר, הגלישות הלשוניות והסיום במילה אחת משקפים חוויה של אזילת המילים ומבוכת-הגדרה, של צעדים מהוססים ושל ניסיון של האני-השר לאחוז באיזה זיז מילולי במעלה ההר של סיזיפוס. דברים אלה יורחבו ויונהרו בהמשך.

המאפיין התוכני הוא מאפיין הקשור בהנכחה של מילים בשירים השונים. זהו מאפיין סטטיסטי, אך, כפי שיתברר בהמשך, ההנכחה החוזרת ונשנית של המלים קשורה בדברים שבמהות.

כוונתי היא למלים: אדם, דרך, הולך, צער, בדידות, הבל, תעתוע, השתקפות, שתיקה, בחירה, בריחה…וכמובן, אמא.

ההנכחה התדירה של המילים, בהקשר זה, מאפיינת את השירה הזו כהדוקה וקוהרנטית והיא מובילה אותנו אל נושא המאמר.

שירתו של דוד מנשה, בחלקים ניכרים שלה, היא שירה אקזיסטנציאליסטית  אם במודע ואם לאו משוקעים בה תפישות אקזיסטנציאליות, והכוונה כאן היא לאותו זרם פילוסופי מבית- מדרשם של קאמי, סארטר ואחרים. זוהי שירת הספק והאבסורד, שירה שהיא על גבול הניהיליזם אלא שעל ספו של זה, בתוך הביצה של הספק, צומח פרח הלוטוס של האהבה או של השירה.

מהו אקסיסטנציאליזם?

האקזיסטנציאליזם תופש את האדם כקיום ולא כמהות ולפיו אין כל הכללה/ תכונה מהותנית הקודמת (א-פריורי) לעצם הקיום. האדם נתפש כפרטי וככזה הקובע בעצמו ולעצמו.

במשנה האקזיסטנציאלית מודגש יסוד האבסורד שבמציאות. האבסורד, לפי קאמי, הוא הקרע שנוצר בנפשנו בין ההבנה שהעולם הוא אקראי, שרירותי ונעדר אלהים לבין השאיפה לחיות במערכת בעלת משמעות. נקודת המוצא לקיום אותנטי גלומה בהבנה, שהפער בין שני היסודות המתוארים בלתי ניתן לגישור.

ויתור על האבסורד משמעו להשתתק מול אימת המוות (קירקגור כינה זאת “חיל ורעדה”).

סארטר לא תופש את האדם כתכלית. האדם הוא עדיין לא סופי: הוא בתהליך התהוות, הוא בדרך.

עפ”י האקזיסטנציאליזם, האדם קובע את ההיסטוריה (ולא להיפך), כלומר הסובייקט קובע את האובייקט ומכאן שהוא הומאניסטי ובמובן זה אף אופטימיסטי (בניגוד ל-“אם אין אלהים הכל מותר”): האדם קובע את חירותו ואת אושרו והוא יבחר, אחרי ככלות הכל, להיות טוב.

עפ”י האקזיסטנציאליזם, חירות אינטואיטיבית , כזו שהיא בלי מודעות, עלולה להיאבד ולהתאיין, משום שחירות כזו מובילה את האדם להציב מטרות, ואז הוא הופך עבד להן. כאשר האדם בוחר משמעות לחייו הוא מצמצם אינסוף אפשרויות לאמת אחת.

אדם אותנטי ,הפועל מכח חירות אבסורדית, חופשי לכל בחירה או היפנות.

מה לשירתו של דוד מנשה ולמשנה האקזיסטנציאלית?

ההיבטים האקזיסטנציאליים בשירתו ניכרים בעיקר בהוויית הדרך, בהיעדר התכלית, בהכוונתו של האני השר אל החירות האותנטית ובניסיונו התדיר של האני-השר לכונן משמעות בת-קיימא, אם באמצעות הזיכרון, הפנים והשפה, ניסיון שלא עולה יפה. מכאן, שאירועי החיים השונים מצטמצמים אך ורק להיבט הקיומי.

אני אתמקד בעיקר בשערים “שקוף אני עובר”, שהוא השער הפותח ו-“סדקים”, שהוא השער החמישי.

אפתח דווקא בשער החמישי, “סדקים”, ובמוטו שלו:

זו האהבה, את

אומרת, הלב מתרחב עד

אינקץ, ואני אומר לך

סדקי לב הם אלה

מתרחבים אל קץ.

האני-השר מתבונן על ההיבט הקיומי בלבד, באופן כזה , שמבטו חף ממשמעויות, והוא לא מכנה את הדברים בשם. לשון אחר: הם נטולי מהות. לעומת זאת, הנמענת מכנה את הדברים “אהבה” ומתארת את התרחבות הלב “עד אינקץ”. מבטו של הדובר מפוכח והוא רואה את החיים והמוות כמתקיימים דיאלוגית – סימולטנית ולא כמנוגדים או קוטביים. מה שהנמענת רואה כאהבה הוא רואה כסדק הולך ונפער-עד מוות. ניתן לראות בדבריו התנגדות לדבריה והצגת התבוננות שונה בתכלית, אך לתפישתי, “המחבר המובלע” רומז כאן להתקיימות סימולטנית של שתי האופציות, כפי שהוא עושה בשיר, “בין האושר לכאב”:

רק נקודה אחת היא האהבה ואל/ תעצרי להיאחז בה, שכמו האופק היא נעה בלא עוגן/ בין האושר לכאב/ דעי שיש המועדים/ לחשוב שרק אחת היא מן/ השניים. (עמ’ 96).

בשער “סדקים” מופיעים שירי בדידות אקזיסטנציאליסטיים. שירים אלה לא מתארים בדידות נסיבתית או כזו שנובעת מלקות חברתית, אלא זוהי בדידות במובן קיומי עמוק.

עפ”י המשנה האקזיסטנציאליסטית, האדם אינו יכול לתקשר עם אדם אחר ותחושת הקיום היא כה מוזרה וייחודית, עד כי לא ניתן לשתף בה את זולתנו:

בשיר, “על הבדידות”, כותב המשורר:

שעת איכות עכשיו, שמת לב/ איך כשאת ישנה נמחק/ קמט הזעף שקבעת בין/ גבותייך? / לא, הוא לא מפריע, כבר/ הרגלת אותי בו/ כל-כך קרובה אזנך/ עכשיו וכלום לא חוצץ, / גם לא השער הסתור/ על פנייך. דווקא נחמד לי / ככה, כשכל ההגנות ישנות/ ואני יכול לחלום לך את/ כל המילים, בלי הפרעות/ לא תאמיני כמה שמחתי/ הבוקר, ראיתי נחליאלי ראשון /

למה האנחה הזו פתאם,/ משהו שאמרתי?/ אשתוק/

הבדידות, אני אומר/ לך, היא מצב אינסוף/ צבירה (עמ’ 89).

השיח בין האני-השר לבין נמענתו יכול להתממש רק כחד-שיח, כאשר הנמענת ישנה, יחד עם הגנותיה. הגלישות הלשוניות כאן מבטאות את מבוכתו של הדובר ואת העובדה שהוא “מהלך על ביצים”, כדי לא להפר את שנת זולתו, שאין היא אלא ביטוי מטאפורי לזרות ולהיעדר תקשורת.

במקום להבין את קיומו של השני, אנו רואים את השתקפותו הפיזית, שאין לה משמעות וממשות. האחר מתגלה בעיקר באמצעות פניו, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס, הפנים הם לכאורה הצד הגלוי והחשוף ביותר בגוף, אך למעשה הן מבע לאינסופיותו של האחר: “הן נוכחות בסירובן להיות מוכלות”, כותב לוינס. הניסיון לשרטט את פני האחר ולהכילו בולט בכמה שירים: בשיר “לידתי הבאה” (עמ’ 49) מנסה הדובר לשמר שרידי זיכרון פני אמו ובשיר “אחרי שלושים שנה” אנו עדים לאי היכולת ללכוד את הזיכרון, למבוכת הגדרה וכן לניסיון לתפוש ולהכיל את הפנים:

כֵּן, אַת אוֹמֶרֶת וְשוֹכַחַת, אוֹ

אוּלַי לֹא אוֹמֶרֶת וְזֶה רַק אֲנִי

שֶלֹּּא שוֹמֵעַ. כָּל כָּך הַרְבֵּה

זְמַן, אֲִנִי מְחַפֵש אוֹתָךְ,

שֶמָּא פָּחוֹת וְאוּלַי, מִי יוֹדֵע, אוּלַי

יוֹתֵר.

עַכְשָיו קְצַת קָשֶה לִי לְהַבְחִין

בָּחֹשֵךְ, זֶה בֶּטַח בִּגְלַל מִעוּט

הָאוֹר. נִרְאֵה לִי שֶבַּזְמַן הָאַחֲרוֹן

הִקְדִימוּ אֶת הַשְקִִִִִיעָה.

יוֹתֵר קַל, אֲנִי חוֹשֵב, אִם רַק הָיִיתִי

יָכוֹל לַעֲבוֹר עִם הַאֶצְבַּע עַל קַוֵי

פַּנְיִיךְ. הִיא בָּטוּח זוֹכֶרֶת. כִּי מַה

זֶה שְלוֹשִים שָנָה, לֹא חָשוּב

אִם פָּחוֹת אוֹ יֹותֵר, בִּשְבִיל אֶצְבַּע?

לֹא, הִיא לֹא רוֹעֶדֶת, אוּלַי זוֹ

הַיָד, אֲבַל רַק מְהַפַּחַד, כִּי הִיא

לֹא רוֹאַה אֶת הַדֶרֶךְ בָּחֹשֵךְ. אֲבָל

לֹא הַאֶצְבַּע. דַוְקָא הַאֶצְבַּע זוֹכֶרֶת,

גַם אִם שִנּית קְצָת אֶת הַקוּנְטוּר.
אַל תַּזוּזִי, הִיא עַכְשָיו מְגַשֶשֶת

אֶת מִתְוֶה פַּנְיִיךְ הַעֲכְשַוִיִים,

לוֹמֵדֶת לִזְכּוֹר.

כשיש בדידות קיומית וגם הפנים “נוכחות בסירובן להיות מוכלות”, היחס אל האחר לא יכול להתקיים אלא באמצעות השפה, אך הספק מוחל גם על השפה עצמה (שימוש בטאוטולוגיות, כמו: החושך הנובע ממיעוט האור) ולא ניתן ללכוד את הרגע ולכונן עולם בעל משמעות.

 

בשיר, “טסות המילים” כותב מנשה:

כן/ הן טסות המלים כמו היה בהן/ ממש כמו לא היו רק עדר/  שועט בעקבות/ המוביל (עמ’ 27).

כמו כן, בשיר, “אגדה אלפיים ושבע עשרה”, כותב המשורר: כמו הזקנים הישובים מול מדורת השבט לגולל / עלילות שהיו או לא, אני יושב לבדי אל מדורת/ ההבלים המפצפצת קורות- חיים ודברי/ ימים, מעלה כגרה שחוקה את/ אגדת ההבל של חיי. (עמ’ 12).

 

השירים האקזיסטנציאליסטיים, כאמור, מקדמים את פני הקורא בשער הפותח את הספר, זה הנקרא:” שקוף אני עובר”. שקוף הוא מי שחדיר לאור, כך שניתן לראות דרכו, אך בהשאלה הוא מי שצפוי מראש וחסר מסתורין או מי שלא זוכה לתשומת- לב, מודר וכזה המתעלמים מקיומו:

שקוף אני עובר / אני הולך ונעלם/

ולבי שלא קיים/ נח בתוך הגלימה השקופה / מרחף בלובן ערפילי לקראת / השחור הקטיפתי שעל / גבול החלום /  ומעבר לו ארץ הרחף / שם משחק אלהים שלא רואים אותו / עם החתלתולה המתה / הרודפת בסקרנות אחרי / ענף שקוף וגם אלהים / צוחק. / וכשאעבור בשקוף / אמרו קדיש ואמן אומר לכם / אמן.

(עמ’ 16)

מסע-החיים הוא מסע של שקיפות קיומית ובדידות. הדובר מבקש באירוניה מהקהל החברתי לומר קדיש והוא יאמר “אמן”. רגע הפרידה, המתמצה בהיבט הטקסי-דתי, הוא רגע התקשורת. ההיבט הטכני בתקשורת מבוטא באמצעות החזרה על ה’מטבע’ “אמן”.

גם בשיר , “ללא בידוק”, המעבר מן החיים אל המוות מונגד לסיטואציה של בידוק ביטחוני לפני טיסה, שכן האדם לא אורז ולא מתבקש להעביר מאום, עירום הוא בא ועירום הוא הולך. 

שאלת היעדר התכלית, של הבל -ימיו של האדם ושל אשליית הבחירה מופיעים בשירים רבים בשער, כאשר בחלקם שורה רוחו של קוהלת:

כך בשיר, “כל הדרכים מובילות אל עצמן” המהדהד את “כל הנחלים זורמים לים” מקוהלת א’:

כל הדרכים מובילות רק אל / עצמן ואין בצמתים בחירה,/ ודאי לא יותר מן ההיצע, / הזהה עד זרא, / בדוכני שווקים / המבקש ללכוד בשלל צבעים / ריחות, לבות פתאים, כמו / הייתה שם בחירה של אמת / 

הבחירות מוצגות כאן כמלכודות חושיות שבהן נופלים ליבות פתאים ומה שנדמה כבחירה ראציונלית אינו אלא סינוור חושים ותעתוע.

והשוגים לבחור הולכים

בעקבות החץ המורה

כאן כילד בחדר

אשליות שכל דלת ממנה

יצא מוליכה חזרה

אל החדר

עצמו.

כל הדרכים הן פצלי דרך

אחת. כל הבחירות הן

בריחות זמניות, נואשות

על אותה הדרך, בחירות

שמבלי דעת חוזרות על

עצמן רק כדי לחזור אל

עצמן, כאותו המבקש

לחזור בזמן אל הזמן

שאצה לו הדרך.

(עמ’ 14)

כל דלת של בחירה מובילה את האדם, המדומה לילד נלהב, אל נקודת המוצא.החיים הם תכלית ללא תכלית ומה שנראה כבחירה אינו אלא בריחה נואשת בדרך אל הקץ הבלתי נמנע. זוהי התנועה של “מעפר באת ואל עפר תשוב”, כשבתווך שלל צבעים וריחות, שאינם אלא מקדמי הסחה של דעתו של האדם מן האמת המרה.

גם בשיר, “גחמות כתובות בקיר”, מבקש הדובר להרפות את האחיזה, שכן זו היא תוצאה של ההכרח להגיע אל היעד, אבל היעד אינו אלא “מטרות/ מתחלפות, כאותן דמויות/ מטרה במשחקי מחשב/ ישנים, נעות ונעלמות על/ פי גחמותיו הכתובות/ בקוד של המתכנת. 

למעשה, הדובר מבקש כאן חירות שהיא אבסורדית כיאה לאדם האותנטי ולא כזו המשועבדת למטרה אחת, שהוא כופר בקיומה.

ההוויה בשירים אלו היא הוויית- דרך, וכפי שכתב אלתרמן ב-“עיר היונה” : “העזה ויסודית במתנות החירות/ היא הדרך, אחי, היא הדרך”.

וב”כוכבים בחוץ” (“אל הפילים”): “סופי הדרכים המה רק געגוע”.

כאמור, על סיפו של הניהיליזם המוחלט, בתוך הביצה של הספק, המבט המפוכח, המודעות ובן לווייתם, החיוך המריר – מצמיחים את פרח הלוטוס. סיזיפוס, כמאמר קאמי, שמח בדרך אל ראש ההר, שכן די במאבק לכשעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם.

אולי הצער, כפי שכותב מנשה, “הוא רק קטנות לבו של/ האדם, שצר הוא/ מהכיל”. זהו צער מודע, נשלט, מבויית, אפשר גם לומר צער- מחמד, והאדם הולך עמו ” כמו מוליך את/ כלבו האהוב לטיול/ ערבית”. 

חיים יחזקאל, חיבר והקריא את הסקירה והניתוח של הספר בערב ההשקה, שהתקיים בפברואר 2019. 

יחזקאל למד פילוסופיה וספרות והוא מנהל בי”ס ומורה רב תחומי וכמו-כן הוא משורר בעצמו ומבקר ספרות. פירסם שירה באנתולוגיות שונות. ספריו עד כה: “למלוך

לילך” (2005)  “רציתי לצאת עם העברית” (2016).   

 

 

 

 


צילום: דויד מנשה מקריא מתך ספרו "מציאות נקלפת"

 © כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021                          

      לתגובות והערות:    david@davidsblog.me

   WordSuit  –  “חליפת שרותים דיגיטלייםבניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי:    052-5353999