“גילוי” ו”כיסוי” בלשון בשירתו של דויד מנשה

– מאת טובה אסנת זלוטוגורסקי –

כזכור, עיקר מסתו הידועה של ח. נ. ביאליק, “גילוי וכיסוי בלשון ” (1915) היא השפה, הלשון האנושית בכלל ייצוגיה (כולל השירה) ויחסי הגומלין שלה עם המציאות. לדעתו, כל כולה לא נועד כמקובל אולי לחשוב, להיות “גילוי”, התקשרות בין בני האדם כיצורים מדברים (“חי מדבר” בלשון הפילוסופיה הביינימית), “מגלים” מגלגלים זה לזה ולזו מילים על ואת מציאותם, אלא דווקא “כסוי”, מגן מפניה בהיותה עבורם “תהו” מסוכן המאיים על עצם הוויתם:

 “‘כי לא יראני אדם וחי’ אמר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי […] שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה”.

המילים, אירונית לטעמו של מי שעצמו רק בהן עסק ככותב, כמשורר, בפועל, הינן מניעה, התחמקות מ”גלוי”, מגע ישיר עם ה”יש”, ההויה, לטובת ה”כיסוי”, הדיבור העקיף עליה. אולם מכיוון שמדרך הטבע אותו “יש” הוא מולנו למרות הכל וכל הזמן, את ה”כיסוי” הזה שלו בינו לבינינו יש לחזור, להקים ולחזק מולו כדי “שלא ישאר חלל ה’דעה’ [ההכרה] של האדם רגע אחד פנוי בלא מילים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השיריון”.

אבל, וכאן בא לידי ביטוי עצם טיבו החמקמק, ההפכפך ומתחמק מכל הגדרה חד מימדית של אותו “חי מדבר”, היצור האנושי, דווקא ובצידו של הרצון הטבעי הזה שלו להסתיר ולהסתר מן המאיים הזה, מקיים באותה טבעיות ובצידו גם את התשוקה, המשיכה אליו למרות הכל: “סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך, הלא היא-היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה”. כן ותמיד ופרדוכסלית, כולנו גם מנסים לחורר ב”כיסוי” שיצרנו, להעז  ולהציץ דרכם. “מים גנובים, ימתקו” (משלי ט’/17).

אלא וכאמור למעלה, טיבו החמקמק, הפכפך ומתחמק מכל הגדרה חד מימדית של אותו “חי מדבר” שוב חוזר ובא לידי ביטוי כאשר באמת ואכן נפער, ניתן להצצה סוף סוף מה שהיה עד כה שם, בלום ומעבר: “והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין.” ה”גלוי”, הסדק אל הבלתי-נתפס “מתכסה”. שוב מילים, מהר מהר ומאוד, שלא נעמוד חלילה חשופים מולו. אימת ה”מדבר” מול הבלתי ניתן לדברור.

ועם כל זאת ולהבדיל לשון השירה. זו לדעתו של מי שודאי ודאי מנסיונו האישי ידע, משתמשת אכן וכמובן גם כן במילים, אבל שונותה וגדולתה היא בכך שהיא מסוגלת לחשוף באמצעותן כן ויותר מן ה”תוהו” הזה, להפוך את ה”כסוי” ל”גילוי”, וככהן לעמוד בין ה”חי” ל”מת” (“וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה” – במדבר   י”ז’/13) בין האימה, התנטוס, לארוס, נכנס ל”פרדס ויוצא ממנו בשלום”.

 

 ביאליק: “כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד 

משלשה אלה, אין חייה חיים ורצוי לה שלא 

באה לעולם”.

 

 זאת ועוד: כדין הנגינה הבכי והצחוק דינה של השירה מסיים ביאליק את דבריו:  וכולם, “… לא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורצוי לה שלא באה לעולם”.

תפיסת אחדותו של הבורא (“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד”-דברים ו’/4 וכן “אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”- דברים ד’/35), קרי המצווה להאמין באל אחד ויחיד היא מאבני היסוד של היהדות (בניגוד לאמונת השילוש הנוצרית) ועל כן היא גם אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב”ם:  “אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם” (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק א’, הלכה ז’).

תפיסה זו, המוצאת את ביטויה הנפלא כה אף בפיוט המיוחס לגבירול (יש הטוענים לר’ שרירא גאון ויש לרבן יוחנן בן זכאי), “אדון עולם” (“וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל / לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא וְהוּא הָיָה וְהוּא הוֹוֶה / וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי / לְהַמְשִׁיל לוֹ לְהַחְבִּירָה”), מצויה בלבושה הקצר ועם זאת חד, ברור אצל חכמי הקבלה כ”מקום שההפכים מתאחדים בשרשם”. כמו הבורא, שהוא אחד, כאמור, אף בריאתו להבנתם אחת, ולא יכולה להיות אחרת למרות ועל אף מה שנראה לנו, ברואיו, בקוצר ראייתנו וארעיותנו המונעת מאיתנו לראות (ולהבין) את הנצח כניגוד (רע/טוב, אור/חשך מזרח/מערב וכו’). “ההפכים” הללו הינם בעצם מדומים ורק מדעתנו, מאותה אכילה חוטאת ומפלגת מ”עץ הדעת טוב ורע” (בראשית ג’/6) שחטאנו בו , בעוד שבאמת משורש אחד, “מבוע אחד” נחצבו, גם ה”גלוי” והמכוסה, ה”כסוי”.

ואכן כך לטעמי גם בשירת דויד מנשה, להלן:

כבר בקריאה ראשונה בספרו של דויד מנשה, לא יכול הקורא שלא להתייחס לשמו הרב משמעי והמסקרן כל כך לטעמי, “מְצִיאוּת נִקְלֶפֶת” (השיר הנושא אותו שם בעמ’ 30-31). באיזו מציאות ושל מי מדובר, מדוע היא ובלשון סבילה דווקא “נקלפת” (ולא מקולפת”) והאם כמי שנתקלפה, יש אכן ובאמת בה מאותו ה”תוהו” הביאליקאי האמור למעלה, “גילויו” של “מכוסה” אימתי עד כה, עלום עבורנו  ובוודאי לכותבו, תחושת הֶתֵר מתוך איסור, הצצה, מציצנות בחשיפה, טפח וטפחיים. וכן גם  בשיר “אֵין אָדָם מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר” (עמ’17): אֵין אָדָם מַשִּׁיל/אֶת צִלּוֹ כִּי לֹא יִהְיֶה/עוֹד מָקוֹם לְהִסָּתֵר מִצִּללֵי אֲחֵרִים”. הצל הוא של הדובר אבל גם של ה”אחרים”, בני האדם בכלל, גם קוראיו כנזכר, והוא לשון אחר, ל”דְּאָגוֹת, הִסּוּסִים וּפְחָדִים” (בית א’)

 ו”כְּאֵבָיו” (בית ב’). זהו שוב הצער, שתוק ובעל כרחו, שלא רק “מִתּוֹךְ אַחֲרָיוּת שֶׁמָא יָבוֹא אַחֵר לְהִתְעַטֵּף בִּיִסּוּרָיו (שם, וכהמשך לאימאז’ יומיומי  נוסף, המתנשא בדומה לנזכר קודם, כה נפלא לטעמי לסמל כלל אנושי בבית א’: “…אֵין נוֹטְשִׁים /חֲבֵרִים וָתִיקִים לַדֶּרֶךְ/כְּמוֹ הָיוּ מְעִיל יָשָׁן שֶׁמַּשְׁאִירִים/עַל סַפְסָל בַּגַּן”. החברים הותיקים לדרך הם אנחנו, בני האדם ההולכים יחד /או בנפרד באותה דרך, הצער, והוא, הדובר, לא משאירו “גלוי” אחריו מאחור בחייו, כל שכן אחר כך, בחדלונו), אלא ועיקר, משום היותו חוויה קיומית בסיסית וקולקטיבית, כזו הנרשמת גם כסכום קצר אך ודאי מפיו של איוב: “הָאָדָם לְעָמָל יוּלָד” (איוב ה’/7,  ו”עמל” בהקשרו שם, כאב).

 ובוודאי לכותבו, תחושת הֶתֵר מתוך איסור, הצצה, מציצנות בחשיפה, טפח וטפחיים. וכן גם  בשיר “אֵין אָדָם מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר” (עמ’17): אֵין אָדָם מַשִּׁיל/אֶת צִלּוֹ כִּי לֹא יִהְיֶה/עוֹד מָקוֹם לְהִסָּתֵר מִצִּללֵי אֲחֵרִים”. הצל הוא של הדובר אבל גם של ה”אחרים”, בני האדם בכלל, גם קוראיו כנזכר, והוא לשון אחר, ל”דְּאָגוֹת, הִסּוּסִים וּפְחָדִים” (בית א’) ו”כְּאֵבָיו” (בית ב’). זהו שוב הצער, שתוק ובעל כרחו, שלא רק “מִתּוֹךְ אַחֲרָיוּת שֶׁמָא יָבוֹא אַחֵר לְהִתְעַטֵּף בִּיִסּוּרָיו (שם, וכהמשך לאימאז’ יומיומי  נוסף, המתנשא בדומה לנזכר קודם, כה נפלא לטעמי לסמל כלל אנושי בבית א’: “…אֵין נוֹטְשִׁים /חֲבֵרִים וָתִיקִים לַדֶּרֶךְ/כְּמוֹ הָיוּ מְעִיל יָשָׁן שֶׁמַּשְׁאִירִים/עַל סַפְסָל בַּגַּן”. החברים הותיקים לדרך הם אנחנו, בני האדם ההולכים יחד /או בנפרד באותה דרך, הצער, והוא, הדובר, לא משאירו “גלוי” אחריו מאחור בחייו, כל שכן אחר כך, בחדלונו), אלא ועיקר, משום היותו חוויה קיומית בסיסית וקולקטיבית, כזו הנרשמת גם כסכום קצר אך ודאי מפיו של איוב: “הָאָדָם לְעָמָל יוּלָד” (איוב ה’/7,  ו”עמל” בהקשרו שם, כאב). 

 

ההכרח המודע ב”כיסוי” הופך את ה”אני”

 הכואב למנוכר כביכול, “מְסַפֵּר” “שֶׁאֵינוֹ נוֹכֵחַ”, 

המתבונן, חיצוני רק לאניותו שוב בצער, במוות, 

ובכך מונע מעצמו לבכות, “לגלות”

 

 אכן, מציאות, מציאותו של צער יומיומי, קיומי של הדובר, של כולנו לפנינו, “נגלית” לרגע “נקלפת” מ”כסוייה” אמנם ובעל כורחה, בעוצמה, אך כל זאת בשל אי היכולת להכילה יותר (הלב קטן מדי כאמור) על ידי מי שהוא עצמו ומלכתחילה, נועד להיות שתוק, לא מאמין ביכולת האנושית בכלל להשיח, לדבר ולהידבר בה ובכך אולי גם להיסעד. מיד אחר כך היא תכוסה, חייבת, שוב (ראה על כך עוד גם בשיר “מַסָּע אֶל מַחְשָׁבָה אַחֶרֶת בעמ’ 18:” הַאִם לְהוֹתִיר אֶת כָּל, אוֹ רַק/ חֵלֶק, מִן הַמּוּעָקוֹת מֵאָחוֹר,/ כְּמוֹ הָיוּ הַמְּעִיל שֶׁלֹּא/ נִלְבַּשׁ הַשָּנָה וּמְאֻחְסָן בַּאֲרוֹן/ בִּגְדֵי הַחֹרֶף וְתוֹרוֹ אוּלַי עוֹד/ יַגִּיעַ. אוּלַי אַחֲרֵי הַקַּיִץ שֶׁיָּבוֹא”, או קצרות, נוקב כל כך בשיר הסמוך אליו,” עץ מספר מאה ארבעים וחמש “, עמ’ 19:” …הַמְּסַפֵּר אֵינוֹ מַרְשֶׁה/ לְעַצְמוֹ לִבְכּוֹת גַּם כְּשֶׁלִבּוֹ/ נֶחְמָץ אֶל מַרְאֵה הָעֵצִים שֶׁמֵּתוּ/ הַחֹרֶף זְקוּפִים…”. ההכרח המודע ב”כיסוי” הופך את ה”אני” הכואב למנוכר כביכול, “מְסַפֵּר” “שֶׁאֵינוֹ נוֹכֵחַ”, המתבונן, חיצוני רק לאניותו שוב בצער, במוות, ובכך מונע מעצמו לבכות, “לגלות”, סופר, מונה ובפסיחות כאמור במקום זאת כ”כסוי” אירוני מרוחק את מספר העצים, באיזה פונט נכתב הכתוב ומאיזה חומר, נחושת, עשויה הלוחית, עובדות).

ל(אמור, ובמילים הביאליקאיות הקצרות ועם זאת מדייקות, גם “כיסוי”, גם “גלוי” או עפ”י הזֹהר, “מקום שההפכים מתאחדים בשרשם”, “מבוע”, מבע נובע “אחד שהוא יסוד” של “אני” מיוסר נפרס ונפרט לעינינו והוא לבטח שירה: “יצירת רוח שיש בה מהד אחד משלושה אלה (הנגינה, הבכי והצחוק), חייה חיים וטוב ורצוי  כמה, שבאה בכל זאת לעולם”.

 

“…הצער גדול ונותר ככזה איפוא, 

הלב קטן אבל השיחה עליו 

כאמור מסוכנת, בלתי אפשרית.

 לא נותר לדובר לפיכך אלא להשאר 

בתחומיו, שותק…”

 

התשובות לכך מיד ובתחילה ניתנות בשיר הפותח, לא בכדי כמובן: “וּמְשִׂיחִים הָיִינוּ/ בַּצַּעַר, וְצַעֲרֵנוּ מַהוּ/ וְהוּא אַף אֵינוֹ/ כַּפָּרַת עוֹלָם/ כִּי לֹא מְשׁיחִים/ הָיִינוּ. וְאוּלַי הוּא רַק/ קַטְנּוּת לִבּוֹ שֶׁל/ הָאָדָם, שֶׁצַּר הוּא/ מֵהָכִיל” (נכתב  ב-1978). שרית שלו עם אחרים על צער, שלו, של אחרים, אף היא בבחינת קל וחומר כך, ועל כן למעשה אינה מביאה לידי כפרה “כִּי לֹא מְשִׁיחִים הָיִינוּ”, אין בה את המחילה, הפורקן שמקיימת הקתוליות בשמו של משיח כל שכן, וגם אם כן ולמרות סכנתה היתה מתקיימת, מאחר שהצער כנושאה בלאו הכי לא היה מתכפר, לא נפרק, עפ”י תענית ה’/ב’ סכנה גדולה כרוכה בשיחה בעת סעודה, שמא יבוא לידי חנק אחריה (“א”ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד”) ומאחר שכך, הזיקה אותה יוצר הדובר בשיר בין שיחה אפ”משתחרר” על אף הצורך האנושי (סעד/סעודה) כל כך בה (בשיחה) ובו (בכפרה, בשחרורו): “וְאוּלַי הוּא קַטְנּוּת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁצַּר הוּא מֵהָכִיל”. הצער גדול ונותר ככזה איפוא, הלב קטן אבל השיחה עליו כאמור מסוכנת, בלתי אפשרית. לא נותר לדובר לפיכך אלא להשאר בתחומיו, שותק (או מתגמגם. הפסיחות בין השורות באות לבטא אכן את השבר  הקושי הראשוני, מובנה כל כך מלכתחילה), ללא סעד, ללא קומוניקציה עם האחרים, הסועדים האפשריים, וקרי גם קוראיו של הספר, וכל זאת כאמור בפתחו וכן מיד אחר כך, אם כי בכתיבה כרונולוגית מאוחרת ובוגרת, בשלה מן הסתם יותר גם בהמשכו (עמ’ 9 “אָדָם הוֹלֵךְ”): אָדָם הוֹלֵךְ עִם/צַעֲרוֹ מוֹלִיךְ אֶת/כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל עַרְבִית”. איזו אירוניה חריפה, כאובה נישאת ומתנשאת בסצנה, לכאורה ריאלית שולית, יומיומית זניחה כל כך, טיול של ערב עם כלבלב בן בית אהוב לצורך הטלת צרכיו והוא לא אחר מאשר שוב הצער, ואיזה אימאז’ עוצמתי נפלא ובלתי ניתן להישכח כל כך!

טובה אסנת זלוטוגורסקי היא אשת-חינוך ומשוררת שפירסמה, עד כה שני ספרי שירה. היא השתתפה בערב ההשקה של “מציאות נקלפת” ובמסגרתו נשאה את ההרצאה “על גילוי וכיסוי”.   

צילום: דויד מנשה מקריא מתך ספרו "מציאות נקלפת"

 © כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021                          

      לתגובות והערות:    david@davidsblog.me

   WordSuit  –  “חליפת שרותים דיגיטלייםבניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי:    052-5353999