על שיר אחד מתוך “מציאות נקלפת”: עֵץ מִסְפָּר מֵאָה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ 

 

 

 

 

                          מאת ד”ר צדוק עלון

המציאות נקלפת מבעד לעיניו של דויד מנשה והוא חולק עימנו בשיריו את תובנותיו הנפשיות לנוכח הרבדים הנקלפים.

אני רוצה לקלוף רבדים של שיר אחד, ובעשותי כן אני מתכוון לרמוז כי בהתבוננות ממושכת בשיר אחד אפשר שיתגלו מאפיינים של השירה כולה, ולא בכדי כך הדבר שכן שיר מטבעו הוא התבוננות באירוע אחד קטן שבהארתו מתגלה לנו עולם שלם; אלומת אור על שיר אחד מאירה את יחסיו של השיר עם רעיו ובכך נפרשת תמונה רחבה על עולמו הנפשי של הכותב.

 השיר “עץ מספר מאה ארבעים וחמש” מחביא רבדים פוליטיים-חברתיים ורבדים פואטיים-ליריים.

ברובד החברתי-פוליטי ניתן לקרוא אותו כשיר על השואה – זה יער הילדים שהמספר לא נכח בו בעת שנרצחו שם ילדים בשואה; המשורר מספר על היער שבו התרחש המעשה האכזרי – הצהוב של הסביונים הוא הטלאי הצהוב והעצים שמתו מסמלים את הילדים שנרצחו באופן אכזרי. כל ילד הוא עולם בפני עצמו כשם שכל עץ הוא כזה, ועל כן הציון הפרטיקולרי “עץ מספר מאה ארבעים וחמש” מעצים את חווית הצער והאובדן.

 

“…השיר המיוחד הזה מבטא לא רק הקשרים חברתיים-פוליטיים אלא אף ממחיש היבטים פואטיים-ליריים בדבר מצבו האקזיסטנציאליסטי של האדם עלי אדמות, כמי שנגזר עליו לחיות בשתי קומות – קומת החיים עצמם, שהם טובים, בראשיתיים, ספונטניים ומלאי אושר, וקומת ההתבוננות שלנו בחיים, המובילה אותנו להבין שמצבנו שברירי, בן חלוף ומלא אובדן; תחושת שמחת הקיום המלווה את מי שחי בקומה הראשונה מתערבבת בתחושת הצער על החלופיות והאובדן הנמצאת בהתבוננות מן הקומה השניה…”

אך כאמור ניתן לקרוא את השיר גם ברבדים הפואטיים ליריים וגם כאן ניתן לקלוף בו נדבכים.

תחילה, ניתן לדמות את העצים לשירים, וכך לחוש בצערו של המספר לנוכח הבנתו שאפשר שהשירים גם ימותו; לאחר פריחתם ולבלובם, לאחר שנכחו זקופים בחיינו – השירים עתידים למות.

ואפשר לעניות דעתי לקרוא את השיר מ”שתי קומות”: בקריאה מן ה”קומה הראשונה” אנו חווים ספונטניות ובראשיתיות – הכותב עצמו אינו רוצה להתבונן על הסיטואציה ממעל אלא הוא רוצה לחוות אותה ללא התערבות התודעה וללא ביקורת התבונה. הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתבונן מעל וְלִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת את המצב העצוב. בקריאה כזו הקורא נחשף לרצונו של הכותב להישאר בקומה הראשונה ולא לסלף או לעוות את המצב הרגשי על ידי ניתוח שכלי. על כן מדגיש המשורר ש”המספר אינו נוכח” – המספר, שאמור להעביר לנו תובנות נפשיות, אינו רוצה להיות נוכח כי הוא חפץ להעביר לנו את תחושת “מהלכם של הדברים לתומם”, באופן הטבעי שלהם ואם נרצה – באופן האלוהי שלהם, בלא לעוותם חלילה; יש כאן הכרת תודה להוויה כמות שהיא (על אף היסודות העצובים שבה) ולעצם קיומה, ועל כן התערבות מ”הקומה השנייה” עלולה חלילה לפגום בסדר הדברים ובמהלכם הטבעי – התערבות עלולה לפגום בשקט הנצחי המלווה את ההוויה. המשורר אפוא חושש שמא נוכחותו והמודעות – המאפיינות את ההתבוננות מן הקומה השנייה – תיפגענה חלילה בתיאור ההוויה הקיימת כשלעצמה ועל כן הוא מבטא את העובדה שהוא “אינו נוכח”.

מנגד, ברגע שהמשורר מצהיר שהוא אינו רוצה שנקרא את השיר מן הקומה השנייה הוא למעשה מאלץ אותנו להתבונן בשיר מן הקומה השנייה. בעצם ציון ה”קומה השנייה” המשורר מפנה את תשומת ליבנו לקיומה, וכך הקורא חווה את השיר בקריאה “משתי הקומות”, והוא מתוודע כאחת לכך שהמציאות שלנו היא תערובת של בראשיתיות, טבעיוּת עם סוג אי-מושלמות; חלופיות; אובדן. הקורא גם מתוודע לכך שהמשורר מבין ומודע למצבו כמי שמתבונן על המציאות ועל השתלבותו שלו עצמו במציאות משתי הקומות בעת ובעונה אחת.

והציון הפרטיקולרי כי מדובר ב”עץ מספר מאה ארבעים וחמש” ממחיש לנו עד כמה הכותב רוצה שנזדהה עם הפרטיקולריות המאפיינת את הקומה הראשונה, ובכך דווקא הוא ממחיש לנו את המדדים האוניברסליים – הנצפים מן הקומה השנייה – הנמצאים בתוך הפרטיקולרי; מדובר בעץ ספציפי שיש לו מציאות עצמותית בכלל העצים והוא אינו “עוד עץ”; הוא ביחידותו מבטא את הַעֵצִיּוּת כשלעצמה.

לסיכום: השיר המיוחד הזה מבטא לא רק הקשרים חברתיים-פוליטיים אלא אף ממחיש היבטים פואטיים-ליריים בדבר מצבו האקזיסטנציאליסטי של האדם עלי אדמות, כמי שנגזר עליו לחיות בשתי קומות – קומת החיים עצמם, שהם טובים, בראשיתיים, ספונטניים ומלאי אושר, וקומת ההתבוננות שלנו בחיים, המובילה אותנו להבין שמצבנו שברירי, בן חלוף ומלא אובדן; תחושת שמחת הקיום המלווה את מי שחי בקומה הראשונה מתערבבת בתחושת הצער על החלופיות והאובדן הנמצאת בהתבוננות מן הקומה השנייה.

עֵץ מִסְפָּר מֵאָה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

 

הַמְּסַפֵּר אֵינוֹ נוֹכֵחַ כְּשֶׁהוּא מוֹלִיךְ

אֶת כַּלְבּוֹ בַּחֻרְשָׁה הָעֲטוּיָה צָהֹב

שֶׁל סַבְיוֹנִים וְכִתְמֵי לִילָךְ מַקּוֹר

הַחֲסִידָה. הַמְּסַפֵּר אֵינוֹ מַרְשֶׁה

לְעַצְמוֹ לִבְכּוֹת גַּם כְּשֶׁלִּבּוֹ

נֶחְמָץ אֶל מַרְאֵה הָעֵצִים שֶׁמֵּתוּ

הַחֹרֶף זְקוּפִים, רַק מַשְׁפִּיל

מַבָּט לִקְראֹ אֶת הֶחָרוּט עַל לוּחִית

הַנְּחֹשֶׁת הַמֻּשְׁלֶכֶת עַל

הָאֲדָמָה לְרַגְלוֹ. יַעַר הַיְּלָדִים,

הוּא קוֹרֵא אֶת הַכָּתוּב בְּפוֹנְט

כְּתַב יָד, כִּמְפַעְנֵחַ שֵׁם חָרוּט עַל

מַצֵּבָה, עֵץ מִסְפָּר מֵאָה אַרְבָּעִים

וְחָמֵשׁ.

צדוק עלון הדוא ד”ר לפילוסופיה מטעם האונ’ העברית. עבודת הדוקטורט שלו “המוניזם הוא מן האפשר –הדגמה השיטתית שלשפינוזה”, שמטרתה התרת הסתירה הפנימית כביכול במשנתו של שפינוזה ולהצגתה כתאוריה קוהרנטית ונטולת סתירות פנימיות.

 

עלון פירסם שורה ארוכה של שירים, סיפורים קצרים ורשימות ביקורת בבימות ספרותיות, בעיתונות הכתובה וכן בכתבי-עת

מודפסים ומקוונים.

 

מספריו:

  • בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר (שירה); בעריכת יעקב בסר, “ספרי עתון77”, 2007.
  • עמוד-שניים יום (פרוזה); עורכת: גל קוסטוריצה, הוצ’ “עמדה”, 2011.
  • אנסה הקולמוס ואראה (שירה); הוצ’ “עמדה”, 2012.
  • האילם ומפוחית הפה (קובץ סיפורים); הוצ’ “עמדה”, 2015.
  • פרקי אבות פילוסופיים: בין פרקי אבות לפילוסופיה המערבית; בצוותא עם ד”ר בנצי שרייבר, הוצ’ “גמא” ו”הקיבוץ המאוחד”, 2016.
  • שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן; הוצ’ “רסלינג”, 2016.
צילום: דויד מנשה מקריא מתך ספרו "מציאות נקלפת"

 © כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021                          

      לתגובות והערות:    david@davidsblog.me

   WordSuit  –  “חליפת שרותים דיגיטלייםבניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי:    052-5353999