עם צאת הספר “מציאות נקלפת” לאור, נכתבו עליו מספר רשימות, מאת משוררים וסופרים, מבקרים וחוקרי ספרות מן האקדמיה.  סקירות אלו נכתבו הן לפני ערב ההשקה של הספר והן לאחריו. אני מבקש להביע כאן את תודתי העמוקה לכל אחת ואחד מן הכותבות והכותבים על  הנדיבות שהפגינו בכתיבתם כלפי וכלפי התכנים שבספרי. מכאן שלוחים שלמי-תודתי גם לכל האורחים שכיבדו אותי בנוכחותם בערב ההשקה. וכמובן לחברי היקרים שקראו משירי ואף תרמו בפרשנות עתירת ידע ותובנות חכמות ומחכימות. בין חברים יקרים אלה שהקריאו את 

שירתי מעל הבמה באותו ערב, בהם גם המשורר הנפלא ארז ביטון,  ששימח וריגש אותי מאד בניתוח השירים שעסקו באמי ז”ל. לצערי הרב, הקלטת הדוברים בערב לא צלחה ולכן לא נשמרו איתי המילים שלו. כמו-כן, אני מבקש להודות מקרב לב לידידי זאב רז, שסייע לי בשנים האחרונות בתיקוני ניקוד. זאב, הטייס שהוביל את הטייסת שהשמידה את הכור הגרעיני בעיראק, הוא בעצמו סופר נהדר. הוא הגיע לערב ההשקה של ספרי, ולבקשתי קרא מעל הבמה אחד מסיפוריו, מתוך ספרו, שבאותה עת עדיין לא יצא לאור.                                                                                                       דויד מנשה          

תמצית סקירות וביקורות ​על הספר

 “לו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור  הייתי בוחרת להתחיל ספר זה בעמ’ 106. הייתי קוראת את השיר  ‘מה אגיד לך רבֶן’ לפני כל שיר אחר”.                        טל איפרגן 

                  

טל איפרגן
טל איפרגן

“…את שיריו של המשורר הכרתי, ואת סיגנון כתיבתו גם כן (בזכות שליחת שירים למערכת כתב העת) משהו בספר זה הגיש לי את השירים באופן מסתורי אך שקוף שחשף את פני המשורר הנחבאות מתחת לכובע נצחי… יותר מכל אני אוהבת את היכולת של דויד “למשוך” בספר זה מטאפורות ולא להכנע לפיתוי לתאר באמצעות הקבלה אחת בלבד. דימוי אחד תמיד יוליד עמו דימוי נוסף ויכשף את הקורא עוד בטרם האחרון יבין את כוונת המשורר…” 

*אל הסקירה במלואה 

“דויד מנשה הוא משורר גדול וגם עם היותו פסימיסט ו’משורר האפלה’  לעולם  לא  ילכו בו לאיבוד ניצנוצי האור”.      ד”ר חדווה רובינזון בכרך

“הקורא לא יכול שלא להתייחס לשם ‘מְצִיאוּת נִקְלֶפֶת’… מדוע בלשון סבילה (‘נקלפת’  (ולא ‘מקולפת’)  והאם (יש) בה מאותו ה’תוהו’ הביאליקאי ‘גילויו’ של ‘מכוסה’ אימתני…?”     טובה  אסנת  זלוטוגורסקי

“מציאות נקלפת”, הוא ספר החובק 40 שנות יצירה, וככזה כמעט ואי אפשר שלא להתייחס אליו כסוג של מסע רוחני. ביצירה אמנם שזורים פרטים ביוגרפיים מובהקים… אך על אף עובדה זו ההווי בשירים רתום לשאלות של הוויה ופרטיו מתפקדים כאובייקטים סמליים במסגרת ההקשר הרחב, הקיומי, זה של “המציאות הנקלפת”.                     חיים יחזקאל

השירים הפונים לזכרם של ההורים הם מן היפים (שבספר) והם מבטאים חוויה של אובדן ורצון עז להנציח את זכרם … מכותרות השירים ניתן ללמוד על ההשפעה המכוננת של דמויות ההורים עליו… ‘אין עונה’ (עמ’ 34), משכנות שאננים’ (עמ’ 35), ”לא לשמי אני כותב’ (עמ’ 37) ‘ואני אבוא’ (עמ’ 38), “צ’אי מח’דר” (עמ’ 40), “דלילול” (עמ’ 41) ועוד”          ד”ר עופרה מצוב כהן 

…דויד, אדם נאצל ומשורר נפלא. ספרך משובח ומעמיק, ואני מתפעלת מהעברית הנפלאה שבה אתה מצליח לבטא רגשות עמוקים, הגות מעניינת על החיים והאהבה ומבט אישי על עבר ועתיד”.        ד”ר ארלט מינצר 

שירתו של דוד מנשה, בחלקים ניכרים שלה, היא שירה אקזיסטנציאליסטית.  אם במודע ואם לאו, משוקעים בה תפישות אקזיסטנציאליות, (מ)אותו זרם פילוסופי מבית- מדרשם של קאמי, סארטר ואחרים. זוהי שירת הספק והאבסורד, שירה שהיא על גבול הניהיליזם אלא שעל ספו של זה, בתוך הביצה של הספק, צומח פרח הלוטוס של האהבה או של השירה”.   ד”ר צדוק עלון 

…בהתכתבותי עם דוד ציינתי כי בשיריו, גם הקשים ביותר, מצאתי הומור והוא טען ש”זוהי תגובה פסיכולוגית כדי לא להיות עצובים” 

                                          מארי רוזנבלום 

 

“…הזמן החולף, והבגרות והתבונה היא המביאה להכרה ולהשלמה – שאינה שלמה – עם כך שחיי אדם הם מעגל סגור. אלא שבמובן חשוב אחד הדרך היא חד כיוונית, ואינה חוזרת באמת אל עצמה: מולנו נמצא העתיד שאין מנוס ממנו, ובקצהו יש קו סיום, כשמגיע רגע שבו “פג תוקפנו”, מולו קיים חוסר אונים ואי יכולת לשנות את רוע הגזרה”.   שמעון רוזנברג

ד''ר חדווה רובינזון בכרך
ד”ר חדווה רובינזון בכרך

הצער, הפרטי או האוניברסלי, מבהיר דויד מנשה, הוא נדבך יסוד בחיים, אך אינו יכול להיות כפרה (כתפיסת הנצרות, לפיה יסורי המשיח הם כפרת העולם). לכל היותר, הוא רק אלמנט המעיד על “קטנות לבו של האדם”, שאינו יכול להכיל אותו. תיאור המעבר מן השאיפה אל מציאות אפורה ההופכת את האדם ל”שקוף” עובר כחוט שני  בכל שיריו הראשונים. אין הוא מאמין כי שירתו תגיע אל לב הרבים ואל “שחרור הרוח” והוא מנבא לה “קבורת נצח בינות דפים חתומים”. רק כדוגמאות של ארונות על מדפים בחנויות ממכר של ארונות קבורה. דויד מנשה מתאר הקטנה והעלמה של מציאות אוניברסלית מחד, ומימד אישי הנעלם מאידך. גם היצירה – השירה – היא שירת נהי: “מדוע לא תניח לנהי…לשקוע להתייבש בין הדפים??”…

 *אל המאמר במלואו

טובה זלוטוגורסקי
טובה זלוטוגורסקי

אָדָם הוֹלֵךְ עִם/ צַעֲרוֹ מוֹלִיךְ אֶת/ כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל עַרְבִית”. איזו אירוניה חריפה, כאובה נישאת ומתנשאת בסצנה, לכאורה ריאלית שולית, יומיומית זניחה כל כך, טיול של ערב עם כלבלב בן בית אהוב לצורך הטלת צרכיו והוא לא אחר מאשר שוב הצער, ואיזה אימאז’ עוצמתי נפלא ובלתי ניתן להישכח כל כך!”     *אל המאמר במלואו 

חיים יחזקאל
חיים יחזקאל

“שירתו של דויד מנשה, בחלקים ניכרים, היא שירה אקזיסטנציאליסטית  אם במודע ואם לאו משוקעים בה תפישות אקזיסטנציאליות, אותו זרם פילוסופי מבית-מדרשם של קאמי, סארטר ואחרים. זוהי שירת הספק והאבסורד, שירה שהיא על גבול הניהיליזם אלא שעל ספו של זה, בתוך הביצה של הספק, צומח פרח הלוטוס של האהבה או של השירה… האקזיסטנציאליזם תופש את האדם כקיום ולא כמהות ולפיו אין כל הכללה/ תכונה מהותנית הקודמת (א-פריורי) לעצם הקיום. האדם נתפש כפרטי וככזה הקובע בעצמו ולעצמו”.      * אל המאמר במלואו

ד''ר עפרה מצוב כהן
ד”ר עפרה מצוב כהן

“….האני השר מופיע בגלוי או במרומז ברוב השירים, גם כשהחוויה מתארת עולם של אובייקט אחר. האני הוא שחווה את האחר בעיניו כאמן ומבקש לעיתים לייצג את האחר נטול הכשרון או יכולת הכתיבה, כדי לבטא את עצמיותו של האחר, להנציח אותו, את האחר, באמצעותו של הדובר. כך למשל בשיר היפהפה של מנשה ‘לא לשמי אני כותב’ (עמ’ 27) בשער “דרך צעיף עיני אמי”: “לא לשמי אני כותב./ בדבקותו של מתפלל אל / האל הנסתר אני כותב לא/ כמבקשי תהילת עולם/ אני כותב ולא בשקיקת הילד /…אני/ כואב והמילים נפזרות אלי/…רק לשמך אני כותב את /שמי, מצבת מילים למען יידעו שאת היית./ אמי.”

*אל המאמר במלואו 

ד
ד”ר ארלט מינצר

“בפרק ‘דרך צעיף עיני אימי’, שירים נפלאים ומרגשים על אם ואב. דיבר אלי אישית והזכיר לי את אימי. ‘במשכנות הילדות  שאננים עברנו… לא עמדנו לתמוך כאבי אם ומצוקת אב’; ‘ראיתי אותך, אימי בחלום… מחכה לשובך ולא שבת. עכשיו, בחלום הזה את המחכה לי ואני אבוא… ואשיר לך מָלְיָאן כּוּל גָלְבִּי חָצִ’י’ (ליבי מלא מרמור ומכאובים) ; ‘אכפת לי מתה, עדיין…לא, לא היה אכפת לי מתה, אלמלא היו אלה ידייך שהכינו את הצ’אי המח’דר וליבך שהגיש, אימי’; בפרק זה גם נגלה המעיין שממנו נחלת את שירך – ‘מושך קול אימי בשפת אימי, בנשימה ארוכה כיללת זאב, משחרר את נאקת הדורות כולם מכלא חזה וממנו ינקתי אנחות עולם. עכשיו אני חושב על המקוננות, איך עלה שמשחר ימים הייתה עקת הנהי משמורת נשים בלבד ולבד מהן הייתה קינת דויד’. והרי דויד הנך אתה…”         *אל הסקירה במלואה

ד
ד”ר צדוק עלון

“המציאות נקלפת מבעד לעיניו של דויד מנשה והוא חולק עימנו בשיריו את תובנותיו הנפשיות לנוכח הרבדים הנקלפים. השיר המיוחד הזה מבטא לא רק הקשרים חברתיים-פוליטיים אלא אף ממחיש היבטים פואטיים-ליריים בדבר מצבו האקזיסטנציאליסטי של האדם עלי אדמות, כמי שנגזר עליו לחיות בשתי קומות – קומת החיים עצמם, שהם טובים, בראשיתיים, ספונטניים ומלאי אושר, וקומת ההתבוננות שלנו בחיים, המובילה אותנו להבין שמצבנו שברירי, בן חלוף ומלא אובדן; תחושת שמחת הקיום המלווה את מי שחי בקומה הראשונה מתערבבת בתחושת הצער על החלופיות והאובדן הנמצאת בהתבוננות מן הקומה השניה…          *אל  הסקירה במלואה

מארי רוזנבלום

“נפגשנו במעלית, באולם תיאטרון “אלהמברה”. נזכרנו שפעם הכרנו באמצעות השירה. דויד הזמין אותי לאירוע ההשקה וביקש שאקרא את שיריו. משהבעתי הסכמתי נשביתי. עכשיו הוא וספרו בזיכרוני. קוראת שיר ועוד שיר וצוחקת וכואבת ונוגעת וכותבת. מגבעתו היא סימן ההיכר שלו. מה הוא מחביא שם? אני כמעט בטוחה שכל סודותיו  גנוזים שם. השירים שלא כתב, אגדות ילדים, מדורות שבט, כישופים, כעסים, פחדים, צער ותהייה, ציפורים ועוד. בשיריו שוזר דויד מנשה שירים באופן מהפנט, ומצייר תמונות חיים מול מדורת שבט, שהיא גם מדורה אישית”.    *אל הסקירה במלואה 

שמעון רוזנברג
שמעון רוזנברג

“מציאות נקלפת” הוא ספר שיריו הראשון של דוד מנשה, שפרסמו השנה, בגיל 60 לערך, כפי שמשתמע משירו האוטוביוגרפי “גבישי עשרים”, בו הוא מצהיר, כי הגיע כעת אל “מְבוֹא שִׁשִּׁים” של חייו, והוא עומד לפתוח את המחזור הרביעי של חייו, בתחושה של סופיות, וצער על חייו שחלפו ללא תוחלת. אני פותח בעניין זה את דברי, משום שבספר דווקא טמונה הבטחה גדולה, של פתיחה ויציאה לדרך כמשורר. שירתו בוגרת, בשלה וחכמה, שקולה ומגובשת מאוד, כמו היה זה ספרו הרביעי לפחות, ומכל מקום ניכר שכתיבתו רבת שנים. תאריכי כתיבתם של כמה משירי הספר מגלה, שהחל בכך לפחות בשנות ה-70 המאוחרות של המאה שעברה, וכבר בהם ניכרת בשלות, גם אם נערכו מחדש לאחרונה…”    *לקריאת המאמר במלואו 

בקורות וסקירות נוספות (שלא על הספר “מציאות נקלפת”)

סקירתו של שמעון רוזנברג על שני שירים: 

 

  • הִתְנַגְּשׁוּת בֵּינְגַלַקְטִית
  • מַפָּץ גָּדוֹל

 

הסקירה התפרסמה בכתב-העת “נתיבים”, בעריכת נעמה ארז ושמעון רוזנברג. למעבר אל הסקירה לחצו כאן.

צילום: דויד מנשה מקריא מתך ספרו "מציאות נקלפת"

 © כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021                          

      לתגובות והערות:    david@davidsblog.me

   WordSuit  –  “חליפת שרותים דיגיטלייםבניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי:    052-5353999