– מאת ג’ני אלעזרי –
שלום דויד מנשה, איך הגעת לשירה?
נמשכתי לכתיבה מאז ומעולם. מאז שאני זוכר את עצמי, הסתכלתי בהתפעלות על דפי העתון שבהם נדפסו שירים – שלא תמיד הבנתי אותם, אבל היה בהם יופי וקסם מבחינתי. הקפדתי לגזור אותם מתוך העתונים המעטים שהגיעו לידי, עתונים שבתנאים של אותם ימים, שנות השישים, לא היתה לי כל כך נגישות אליהם.
אני זוכר את עצמי כותב תמיד. כבר מהכיתות הנמוכות של ביה”ס היסודי כתבתי “יפה”. התגובות מסביב עודדו אותי לחשוב שיש לי יכולות בתחום הכתיבה ומשם העזתי לכתוב סיפורים, לא שירים, בסביבות גיל 12. הסיפורים שכתבתי עוררו התפעלות אצל המורות המיתולוגיות שלי, בבית הספר היסודי, חביבה אבישר וניצה רן, שאני חייב להן רבות, דבר שכמובן דחף אותי להמשיך ולכתוב. מעולם לא התייחסתי לכתיבה כאילו אני “כותב למגירה”. הכתיבה היתה צורך בלתי נשלט. רק ההוצאה לאור היתה צורך נשלט. כבר בשירים הראשונים שלי, לפני יותר מ-40 שנה, עסקתי במה שמה מעסיק אותי גם היום, משמעות החיים. מפתיע אותי בכל פעם לגלות שגם כאשר אני קורא אותם היום, אני שלם איתם, כאילו כתבתי אותם היום וחלק מן השירים האלה כללתי בספר הביכורים שלי, “מציאות נקלפת”.
באותה תקופה, לפני כ-40 שנה, בתקופה שעדיין הייתי חייל, הבאתי לסופר יורם קניוק ז”ל, שגר אז בשכונת מורשה ברמת השרון, מחברת של השירים שלי שקיבל אותי מאד יפה – והוא המליץ לי להוציא אותם לאור.
מכל מיני סיבות, לא עשיתי זאת ואיכשהו(!) עברו השנים, שגם הן היו מלאות כתיבה, גם אם מסוג או סוגה אחרת: כתיבה עתונאית, ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב”. בתוך כך כתבתי גם רומן, שנשאר גם הוא בתוך קלסר, על המדף בספריה בשנים האחרונות, אולי בגלל שאני בחלק האחרון של חיי, נעור בי הרצון להוציא לאור את השירים שלי, שהצטברו כבר לסדר-גודל עצום של מאות שירים. הפייסבוק היה אחד הגורמים להוצאה לאור של הספר, לא מעט בגלל בגלל התגובות הנפלאות שקיבלתי שם על השירים שהתחלתי להעלות מ-2015. הרבה מן התגובות היו בנוסח של “אתה חייב להוציא ספר ואהיה בין הראשונים לקנות אותו”.
הבקורות שאני מקבל על השירים, שאני מפרסם בכתבי עת לשירה, הן באינטרנט והן בכתבי עת מודפסים, חיוביות מאד לשמחתי וגם הספר זכה וזוכה לשבחים רבים. שם הספר, כאמור, הוא “מְצִיאוּת נִקְלֶפֶת” והוא כולל 110 שירים, העוסקים בהתמודדות עם החיים, ארעיות הקיום האנושי וחוסר התוחלת. הצער כמוטיב ומוטיב מרכזי בחייו של האדם, הסופיות והמוות, יחסי התלות בין האהבה והצער וכן שירים המוקדשים להורי ז”ל – ובעיקר לאמי שהיתה גורם מרכזי בחיי, עד היום.