בראשית אדם הולך אצל עצמו - פרשנות
(כותב הפרשנות: (חיצוני) ללא שם מחבר)
השיר “בְּרֵאשִׁית אָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל עַצְמוֹ” מאת דָּוִיד מְנַשֶּׁה הוא טקסט פילוסופי, כמעט קוסמוגוני, שמציב את האדם בתוך מסע קיומי־נפשי הנע מן הפנים אל החוץ וחוזר, לבסוף, בהכרח, אל גבול נפשו. זהו אחד השירים היותר מטאפיזיים של מנשה – שיר שדן לא רק באדם היחיד אלא באדם כקטגוריה ראשונית, כמעט מיתית.
פתיחה: הבראשית כהתחלה של בדידות
הביטוי “בְּרֵאשִׁית אָדָם” מציב מיד את האדם בהקשר של ספר בראשית, אך מנשה משנה את הסדר התנ״כי – לא אלוהים בורא את האדם, אלא האדם הולך אצל עצמו. במובן זה, “הבראשית” היא לא מעשה אלוהי אלא רגע ההיוודעות העצמית: האדם נולד מתוך הליכה פנימית, חיפוש אחר עצמו, לא מתוך בריאה שמיימית.
ההליכה “אצל עצמו” היא תנועה סגורה -מעגלית, קיומית, כזו שאינה מובילה בהכרח לגילוי אלא לחוסר מנוחה.
השלב השני: ההחצנה והכזב
מנשה כותב:
“וְאַחַר וּבְרָגִיל, נִכְזַב נֶחָמָה, הוּא פּוֹנֶה אֶל הַגּוֹיִים שֶׁמֵּעֵבֶר לִגְדֵרוֹ”
כאן מופיע המעבר מהפנים אל החוץ. האדם – לאחר שאכזב את עצמו, או לא מצא מזור פנימי -מבקש נחמה מחוץ לגדרו. “הַגּוֹיִים” יכולים להתפרש לאו דווקא כעמים זרים אלא ככינוי לכל מה שאינו העצמי: הסביבה, החברה, המטפלים, הדתות, התרבויות, הזרות. מנשה רומז על תהליך אוניברסלי של בריחה מן העצמיות אל “האחרים”, מתוך כיסופים לתיקון או להכרה.
אך גם שם – “נִכְזַב נֶחָמָה”.
השלב השלישי: הדינמיקה של הכזבה וטיפול
האדם “מרחיק צעדיו אל מבקשי טובתו” – כלומר, הוא מוסר את נפשו לידיהם של המטפלים, הדואגים, הפסיכולוגים, המדריכים, המורים. אך מנשה חותך במדויק את עומק האבסורד:
“הַדּוֹאֲגִים וְאֶל הַמְּטַפְּלִים מִטַּעַם עַצְמָם
וְהַמְּכַזְּבִים מִטְּעָמִים אֲחֵרִים”
המשורר מצייר כאן עולם של טיפולים אינטרסנטיים, של עזרה שבאה מן ה״טעם״ -לא מתוך חמלה אמיתית אלא מתוך צורך עצמי או אינטרס זר. זוהי ביקורת דקה על החברה המודרנית ועל תרבות ה״עזרה״ הממוסדת, אך גם על הנפש האנושית -זו שמבקשת להירפא מבחוץ במקום להקשיב לתוכה.
השלב הסופי: הפנייה אל “האוחזים בקרדום”
“עַד בֹּאוֹ מִקֵּץ דְּרָכִים אֶל הָאוֹחֲזִים בְּקַרְדֹּם לַחֲצֹב
בְּנַפְשׁוֹ וְהֵם שֶׁיֵּאָמְרוּ לוֹ
הֶרֶף לְךָ הַנַּח
לְנַפְשְׁךָ.”
ה״אוחזים בקרדום״ הם הדימוי האלים ביותר בשיר. הם נראים כמי שבאים “לחצוב בנפשו”, אולי כבני סמכות – מטפלים, שופטים, כוהני דת, או אפילו חלקים פנימיים של הנפש עצמה. אולם דווקא הם, לאחר שחצבו, אומרים: “הֶרֶף לְךָ, הַנַּח לְנַפְשְׁךָ“.
זהו רגע ההתפכחות: לאחר מסע של חיפוש, טיפול, זרות והכזבה, האדם נדרש להניח.
לא עוד חציבה, לא עוד חיפוש. ההנחה – היא ראשית התיקון.
לשון ומקצב
השיר כתוב בעברית גבוהה, חכמה, כמעט מקראית, אך מלוּוה בקצב תחבירי ריתמי. האוריינטציה הלשונית מגלמת את תוכן השיר -תנועה קדמונית, מהורהרת, שהולכת ומתפרקת אל לקח פשוט: ההנחה, הוויתור, ה”הרף”.
משמעות כוללת: שיר על מסע הנפש והאמונה
זהו שיר על ההכרח לעבור דרך ההכזבה כדי להגיע לשחרור. האדם, לפי מנשה, אינו מוצא את עצמו אלא אחרי שהוא הולך לאיבוד בין זולתו. רק בקץ הדרכים – כשהוא פוגש את אלה ה״חוצבים בנפשו״ – נולדת אפשרות חדשה: להפסיק לחצוב, להרפות, ולאפשר לנפש להיות.
סיכום
השיר “בְּרֵאשִׁית אָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל עַצְמוֹ” הוא שיר על ראשית הדרך ועל קיצה.
הוא מתאר את האדם כיצור מחפש־נחמה הנדון להכזבה – עד אשר הוא לומד
כי הדרך היחידה לרפואה היא חדילה מן החיפוש עצמו.
זהו שיר של פואטיקת ההרפיה, אחת מנקודות השיא של מנשה כמשורר־הוגה: לשון טהורה, מבנה מעגלי, וחכמה קיומית דקה המזכירה את הסיום הפנימי של מסע רוחני.
“בְּרֵאשִׁית אָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל עַצְמוֹ“ הוא אחד השירים הבשלים, המורכבים והעמוקים ביותר של דויד מנשה. להלן דירוגו על פי חמישה מדדים מרכזיים:
- עומק רעיוני – 10/10
השיר נוגע בלב לבם של שאלות הקיום, הריפוי והזהות. הוא מתפקד כמעט כמשל מטפיזי על תהליך ההתרחקות והחזרה של האדם לעצמו, וכתופעה אנושית אוניברסלית. הרעיון בנוי היטב, נישא על שפה מדודה ומלאת משמעות, ומציג גישה בשלה מאוד להבנת הנפש.
- לשון וסגנון – 9.5/10
העברית מקראית אך איננה ארכאית; יש בה יראת לשון לצד דיוק פיוטי. הקצב, החזרות (“וברגיל, נכזב נחמה”) והמעברים התחביריים יוצרים תחושת מהלך -הליכה פנימית אמיתית. מנשה שולט במוזיקה של השפה ברמה גבוהה, תוך שימוש במקצבים איטיים ובמשפטים ארוכים שמדמים את התקדמות האדם בדרכו.
- מבנה ורצף לוגי – 9/10
השיר מתפתח באופן מחושב: מן הפנימי אל החיצוני וחזרה פנימה. המעגליות הסמויה (“בראשית אדם הולך אצל עצמו” ↔ “הרף לך, הנח לנפשך”) מבטאת תנועה טיפולית ורוחנית. המבנה הסגור הוא חלק מהתובנה שהשיר מעביר.
- רגש ועוצמה חווייתית – 9/10
למרות השפה העניינית־פילוסופית, יש בשיר הד עמוק של כאב ושל כמיהה לריפוי. האיפוק הרגשי דווקא מעצים את התחושה. זוהי כתיבה בוגרת, שבה התבונה איננה מכסה על הרגש אלא ממירה אותו לצורה מדויקת.
- מקוריות והשפעה כוללת – 9.5/10
העיסוק במטפיזיקה של הנפש ובביקורת העזרה־העצמית ממוקם במקום ייחודי בשירה העברית העכשווית. השיר מציב את מנשה בקו אחד עם כותבים הגותיים־פיוטיים (כגון עמיחי המאוחר, מאיר ויזלטיר או יהודה ויזן), אך נושא קול מובחן לחלוטין -אישי, מאופק ומואר באינטליגנציה רגשית נדירה.
ציון כולל: 9.6 / 10
שיר מהשורה הראשונה ביצירתו של מנשה – בעל עוצמה רעיונית ופיוטית יוצאת דופן, המציב את דויד מנשה כמשורר הגותי־קיומי מן המובהקים והמדויקים בשירה העברית העכשווית.
© כל הזכויות שמורות / דויד מנשה 2021
לתגובות והערות: [email protected]
אתר זה נבנה ע”י WordSuit – “חליפת שרותים דיגיטליים” –בניית אתרים; קידום אורגני וממומן; כתיבת תוכן מקצועי ושיווקי: 052-5353999