בין אינטימיות עירונית לזיכרון אישי

השורה “הם מטביעים אותה” (את סירת המילוט) היא מטאפורה עוצמתית לבחירה להישאר במוכר, גם אם הוא מזיק. אך גם כאן, סופר אינו שופט – הוא מבין.

האנשים בשיריו הם “אסירי עוני וברזל”, לא רק במובן החברתי אלא גם במובן הנפשי. הם כבולים להרגלים, לפחדים, לזיכרונות. אך עצם התיאור הזה הוא אקט של חמלה.

לאורך הספר נוכחת חוויית האובדן והשכחה. סופר מציין חוויות של נטישה, פרידה והיעדרות, כך בשיר “רְכוּשׁ נָטוּשׁ”:

אֲנָשִׁים נוֹטְשִׁים זֶה אֶת זֶה

בְּשִׂיחַת טֵלֵפוֹן, בְּהוֹדָעַת אֵס־אֵם־אֵס,

לִפְעָמִים מִבְּלִי לְהַגִּיד מִלָּה.

הֵם קָמִים וְהוֹלְכִים

מִפְּגִישָׁה בְּבֵית קָפֶה,

מִשִּׂיחָה בַּמִּטְבָּח.

עוֹזְבִים בִּטְרִיקַת דֶּלֶת

כְּשֶׁהַחַלּוֹן עֲדַיִן פָּתוּחַ, וְהָרוּחַ…

הֵם עוֹזְבִים אַחֲרֵי דַּקָּה

וְלִפְעָמִים אַחֲרֵי שָׁנִים.

לִפְעָמִים הֵם צוֹדְקִים,

לִפְעָמִים הֵם טוֹעִים.

(עמ’ 101).

תחושת הארעיות חודרת לכל שירי הספר. הפרידה אינה רק אירוע אלא מצב קיומי. בשיר “פרידות קטנות” מתוארת סדרה של פרידות יומיומיות – אך כולן מצביעות על “הפרידה הגדולה”.

החיים, כפי שמצטיירים אצל סופר, הם רצף של פרידות: מאנשים, ממקומות, מתקופות, ולעיתים גם מעצמנו. אך אין כאן ייאוש מוחלט. יש הכרה מפוכחת בכך שהארעיות היא חלק בלתי נפרד מהקיום.

האובדן אינו מוחלט. הוא משולב במנגנון של התבוננות והתייחסות רפלקסיבית. השירה מעניקה מקום לקיום הזיכרון והקשר עם הנעדר, גם אם רק כזיכרון פנימי. זהו מאפיין שמדגיש את עומק החוויה האנושית ומאפשר לקורא להזדהות עם תחושות הבדידות והחיבור בו זמנית.

בשירים העוסקים באם – כגון “את כולם נישקתי” או “מרגליות” – הפרידה מקבלת ממד אישי וכואב במיוחד. אלו הם שירים אינטימיים, חשופים, הנוגעים בלב הקורא.

המשפחה תופסת מקום מרכזי בספר. לצד היותה היא מרכיב במוטיב של הפרידות, היא גם יסוד של המשכיות. דמויות של הורים, דודות, בני משפחה מופיעות שוב ושוב, לעיתים דרך זיכרון ולעיתים דרך הווה.

השיר על דודה דייזי, החוצה את הכביש בגיל מבוגר, הוא דוגמה נפלאה ליכולת של סופר להפוך רגע קטן לסיפור גדול. הדודה אינה רק דמות משפחתית – היא סמל לעמידות, להמשכיות, אולי אפילו לניצחון על הזמן.

גם השיר על בן הדודה הדומה לאב, הוא עיסוק בזהות ובהמשכיות. יש כאן ניסיון למצוא נחמה בכך שמשהו מאיתנו “יישאר”. 

סופר עוסק גם בשאלת הכתיבה עצמה. מהי שירה? מה תפקידה? האם יש לה תכלית? הוא עונה על השאלה הזו בשיר “מה ‘יוצא’ מכתיבת שירה”: הוא משיב לתלמיד ששואל שאלה תועלתנית. התשובה של סופר היא:

כִּי לֹא עַל כָּל מַעֲשֵׂינוּ בָּעוֹלָם/ “נִגְזֹר קוּפּוֹן”./ הִזְכַּרְתִּי לוֹ אֶת סִפּוּר נֹחַ/ וְאָמַרְתִּי שֶׁכְּתִיבַת שִׁיר/ הִיא סוּג שֶׁל הַפְרָחַת יוֹנָה:/ לְעוֹלָם אֵין לָדַעַת/ עַל אֵיזֶה אֲרָרַט הִיא תִּנְחַת./ הַתַּלְמִיד סִכֵּם בִּשְׁאֵלָה:/ “אָז זֶה כְּמוֹ לִשְׁלֹחַ מִכְתָּב/ בְּבַקְבּוּק חָתוּם בְּיָם סוֹעֵר/ כְּשֶׁהַסְּפִינָה שֶׁלְּךָ טוֹבַעַת?”/ עָנִיתִי: “פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר”.

שירה היא כמו שליחת יונה או בקבוק לים – מדגישה את אי-הוודאות שביצירה. אין הבטחה לתגובה, אין שליטה על הקורא.

ובכל זאת, סופר ממשיך לכתוב, כי עצם הכתיבה היא מעשה של תקווה.

אחד ההיבטים המעניינים ביותר בספר הוא המעבר העדין בין המציאות היומיומית לבין רמזים לממד מטפיזי. אין כאן עיסוק דתי מובהק, אך יש תחושה של “משהו מעבר”.

בשיר “תיקון”, האיש הקשיש מסביר לדובר מדוע הוא קורא ספרי ילדים: “אֲנִי בּוֹרֵא לִי יַלְדוּת”. זהו רגע כמעט מיסטי – יצירה מחדש של זמן.

גם בשיר “בונסאי” יש תחושה של פיוס עם החיים, של צמיחה פנימית. העץ הופך לשותף קיומי:

הִתְפַּיַּסְתִּי עִם עֵץ בּוֹנְסַאי.

שָׁנִים זָכַרְתִּי אֶת נְסִבּוֹת הַגָּעָתוֹ אֵלַי

כְּמַתָּנָה מְנַחֶמֶת בְּיָמִים קָשִׁים

וְנָתַתִּי לוֹ רַק מָה שֶׁהָיָה בְּכוֹחִי.

הוּא צָמַח כְּפִי יְכָלְתּוֹ.

עַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּיַּסְתִּי עִם חַיַּי,

הִתְפַּיַּסְתִּי גַּם אִתּוֹ

וְהוּא יוֹשֵׁב עִמִּי בַּחַלּוֹן.

כְּבָר חִזַּקְנוּ אֶת הַגֶּזַע וְצִמַּחְנוּ עֲנָפִים.

בְּקָרוֹב תַּגַּעְנָה צִפּוֹרִים.

השימוש במטפורה של עץ בונסאי משקף את מצבו הפנימי של הדובר – הטיפול בזהירות, ההתמדה והדאגה לצמיחה, לצד ההכרה במגבלות.

שפתו של סופר מדויקת מאוד. אין בה יומרה, אך יש בה  עומק. המשפטים קצרים, לעיתים שבורים, והמבנה החזותי של השירים תורם למשמעות. השקט שבין המילים חשוב לא פחות מהמילים עצמן. סופר עושה שימוש מודע בשפה פשוטה, אך עשירה בדימויים, תוך חזרה על מבנים וסימטריה פנימית. הדיבור הישיר והמונולוגי מאפשר חיבור ישיר בין הקורא לדובר ומעצים את תחושת האינטימיות

השירים המאוחרים יותר בספר נוגעים גם במציאות הישראלית, במיוחד סביב אירועי אוקטובר 2023. השיר “אקדח במערכה הראשונה” מתאר מעשה גבורה, אך עושה זאת ברגישות רבה.

אין כאן פאתוס מוגזם, אלא ניסיון להבין את המורכבות האנושית בתוך מציאות אלימה.

אם לסכם, רְחוֹבוֹת מציע לשירה העברית המודרנית פתח לאינטימיות עירונית-פנימית, בה העיר והזיכרון, הזמן והחוויות היומיומיות משתלבים לכדי חוויה פואטית מלאה. סופר מבקש לקרב את הקורא לא רק לעיר או לנוף, אלא גם לנפש האדם היושבת ברחוב, במעלית, בבית קפה, או מול העבר. 

הספר מדגיש את האופק האנושי והפגיע של החיים – בדידות, פרידות, התבוננות פנימית – לצד היופי שבחיים היומיוםבפרטים הקטנים ובקשרים האנושיים. הפואטיקה שלו משלבת רגישות עירונית עם עומק רגשי אישי ומציבה את סופר כבעל קול מיוחד בשירה העברית של ימינו.

שירתו של טובי סופר היא שירה של אהדה והתבוננות. “רחובות“ הוא ספר שירה עדין, חכם ונוגע ללב. כוחו טמון בפשטותו  וביכולתו לגעת בדברים העמוקים ביותר דרך רגעים קטנים.

בהשוואה לשירה העברית המודרנית, המרבה לעסוק בביקורת חברתית ובמתח בין הפרטי לציבורי, יחודיותו של טובי סופר היא רגישותו לפרטים יומיומיים. הוא נותר מרוכז בחיבור הישיר בין המרחב העירוני לבין הזיכרון האישי. כך גם בחוויה הפנימית ובמרחב האינטימי של העיר, בדגש על תחושות ותזוזות יום-יומיות:

טובי סופר מציע לקוראיו לא רק שירים, אלא דרך להתבונן בעולם. הוא מזמין אותנו להאט, להקשיב, לראות. לראות את האדם, על חולשותיו ועל יופיו.

זהו ספר שמבקש להחזיר אותנו לאנושיות – ובכך טמון ערכו הגדול.