מאת דויד מנשה
שמעון רוזנברג, “שירים מקצה המערב”, עמדה 2022 עורך: רן יגיל.
אתחיל דווקא מהשורה האחרונה: שמעון רוזנברג הוא משורר בחסד. השירה שלו אינה נכנעת לאופנה או למקובלות בעולם השירה, ככל שיש עולם כזה. זוהי שירה אינטלקטואלית, אך לא מתנשאת. עולמות הידע הנחשפים דרך יצירתו רבים ועשירים, אך הם מדובבים באופן טבעי ואינם נכפים על הכתיבה. זאת, למרות שרבים מאד מן השירים מהווים אתגר אינטלקטואלי לקורא, שאינו יודע אל נכון מהי כוונתו (האמיתית) של המשורר.
מתוך היכרות עם ספריו הקודמים, רוזנברג הוא משורר מעורב מאד, שאינו חושש למתוח ביקורת – ואף נוקבת – כלפי עוולות חברתיות ופוליטיות. בשירים רבים הוא מציב את עצמו כמתבונן, כביכול, מן הצד ובוחן באמפתיה, לעיתים בהומור שובבי, מצבים והתנהגויות אנושיות. במקביל, לא פעם יכול להתעורר הרושם שרוזנברג מלגלג דווקא על עצמו, כאילו אינו לוקח את המילים שלו-עצמו ברצינות, אלא שאין בכך אמת. זוהי רק צניעות וענוותנות אמיתית המסתתרת מאחורי ההומור העצמי – שדווקא היא מעידה על היותו משורר חכם המתרחק מחטא היוהרה.
