גַּחֲמוֹת כְּתוּבוֹת בְּקוֹד: פואטיקה של הדטרמיניזם והחתרנות בשירו של דויד מנשה

זהו אחד הטקסטים הפואטיים־פילוסופיים הבהירים אך המורכבים של דויד מנשה, ובו הוא בוחן את יחסי השפה, הזמן, הגוף והסובייקט הכותב – מתוך מבט קר, כמעט מדעי, אך גם טעון ברגש סמוי של מאבק פנימי. השיר, שפורסם ב-2017, משקף תפיסה אקזיסטנציאליסטית־טכנולוגית של הקיום כמערכת סמלים דטרמיניסטית שאת חוקיה מנסה הסובייקט לפענח ולערער.$^1$

1. כותרת ופתיחה: הדיכוטומיה של הקיום המקודד

הכותרת “גחמות כתובות בקוד” קובעת את קו היסוד של השיר: היא מציבה מתח בין “גחמות” (הדחף, הבלתי־נשלט, הבלתי־רציונלי) לבין “קוד” (סדר, שיטה, מערכת סמלים). מתח זה מעיד על פער אונטולוגי: הניסיון הסובייקטיבי והדחפי נכבל למערכת מבנית. המשורר פותח בתיאור תנועת הדברים בעולם — “הדברים קורים בלי שום / קשר נראה לעין” — ובכך מציג את האבסורד הקיומי. מיד לאחר מכן הוא מציין כי האור, כסמל לתפיסה ולבהירות, “מתעתע” ומבלבל את החושים, וחוויה חושית זו מתמסמסת אל תוך חוסר־ודאות: “המבלים להרף עין ומעבר / לעין חולף”. מוטיב מרכזי זה ביצירתו של מנשה, הלא הוא הפער הבלתי ניתן לגישור בין תפיסה חושית לבין משמעות יציבה, מציג את השיר כשורת ניסיונות כושלים לקרוא את המציאות, או לכתוב אותה בשפה מדויקת. כל “כתיבה” – גם זו של החיים עצמם – נותרת מוצפנת, “כתובה בקוד”.$^2$

2. התפיסה החושית והחמקמקות של החומר

הבית האמצעי מתאר חוויה סומטית וחושית הנעה על סף בלבול: “הדברים קורים וכבר נהיר / הדבר ובכל זאת כיוון / הטיפוס לא ברור אם / במעלה המָצוּק על פי התהום או בהחלקה מטה על שת”. נראות ונהירות מתחלפות מיד בהיעלמות ובאי־בהירות. מילות המפתח “לא ברור”, “החלקה”, “תהום”, ו”סלעית” (בהמשך) יוצרות תחושת אובדן אחיזה מתמיד. זוהי פואטיקה של גבול – העולם כמערכת סימנים בלתי קריאה, שהאדם מנסה לפענח אך נבלע בתוכה. הביטוי “במעלה המצוק” מדגיש את המאמץ הקיומי לעלות או להבין, אך מיד הוא מתהפך ל”החלקה מטה על שת” (מושב/אגן), המדגיש את פגיעות הגוף והכניעה המביכה לחוסר השליטה.$^3$ השפה, במקרה זה, מתפקדת כמשטח חלקלק שבו אין אחיזה, ומציגה תנועה סיסיפית בין משמעות למבוכה.

3. חתרנות הזמן והמטאפורה של הקוד

הבית האחרון מציג את המפנה החתרני של הדובר: “קח את הזמן, אני לוחש, / אל תעביר את היד לנקדת / האחיזה הבאה רק בגלל / ההכרח להגיע אל היעד”. זוהי פנייה לעצמי בנימה של הדרכה פנימית, המהווה קריאה להשהות את הפעולה ולנהוג באי־בהילות. “קח את הזמן” הוא למעשה קריאה לערער על הדיקטט הדטרמיניסטי של ההתקדמות.

ההתנגדות מופנית אל “ההכרח להגיע אל היעד”, המפורש כ”אחד המשפטים המטאפיזיים־פסיכולוגיים היפים ביותר בשיר”: האדם נאחז רק משום שפספס; ההחזקה נובעת מן היעדרו של דבר.$^4$

“שאינו אלא מטרות מתחלפות, כאותן / דמויות מטרה במשחקי מחשב / ישנים, נעות ונעלמות על / פי גחמותיו הכתובות / בקוד של המתכנת.”

היעד מתגלה כאשליה מכנית, סדרה של “מטרות מתחלפות”. דימוי “משחק המחשב הישן” הופך את הקיום למרחב של תגובה מתמדת לגירויים, ללא תכלית אמיתית. זהו רגע מובהק שבו הדובר מזהה את עצמו עם אוטומט מוּנע. ה”גחמות” (הדחף לכאורה) מתגלות כמטרות מכניות החוזרות על עצמן, המצביעות על כפיית החזרה (Repetition Compulsion) המנוהלת על ידי קוד פנימי. “המתכנת” הוא המטפורה המודרנית ל**”אחר הגדול”** הלקאניאני, המייצג את מקום הסדר הסימבולי, אשר מכונן את הדטרמיניזם ואת הלא־מודע המובנה.$^5$

השורה המסיימת, “פי גחמותיו הכתובות / בקוד של המתכנת”, חותמת את המעגל: הגחמה האנושית (הרצון לשלוט, לנחם, להבין) לעולם נותרת מוצפנת ומקודדת, מובנית בתוך מערכת דטרמיניסטית שאין לפענחה במלואה.

4. הקבלות פואטיות: “שומר סף” ו”חיים בגלגול”

העיסוק בקוד, במאבק הטיפוס, ובחוסר האחיזה הוא קו מחבר בשירתו של מנשה. בשירים כגון “שומר סף” (2025) מופיע רעיון החסימה והחוסר־נגישות אל ה”אמת” הקיומית. ה”קוד” ב”גחמות” הוא למעשה “שומר סף” טכנולוגי, מערכת סמלים המונעת את הכניסה אל המציאות הבלתי־מתווכת. בשיר “חיים בגלגול” (2025) מוחלף מודל ה”גלגול” (החזרתיות הלינארית) במודל ה”משחק” המכני, אולם בשני המקרים ניכרת תחושת הוויית הדרך של האדם כחסר רצון חופשי אמיתי, אשר מונע על ידי מערכת דטרמיניסטית שאין חקר לה. הפתרון האתי היחיד שמוצע, בשיר זה ובשירתו של מנשה בכלל, הוא ההשהיה — “קח את הזמן” — כניסיון להשיג חירות רגעית בתוך המערכת הכפויה.

5. סיכום

“גחמות כתובות בקוד” הוא מן השירים המרוכזים והפילוסופיים ביותר של דויד מנשה. הוא נע בין תיאור חושי קונקרטי לבין מחשבה מטא־לשונית על מהות הזמן, התפיסה והכתיבה. הוא מציג את העולם כקוד – מערכת סימנים לא־שקופה; את האדם כמתבונן – לוכד מראות מתעתעים, המאבד אחיזה; ואת השפה כזירה של נחמה בלתי ניתנת – המילים עצמן משמרות את ההחמצה. ניתן לקרוא את השיר כמענה פיוטי־קיומי לשאלה: האם ניתן לפענח את החיים עצמם, או שמא כל ניסיון כזה נידון להישאר קוד מוצפן של המתנה?

הערות שוליים

$^1$ דויד מנשה, “גחמות כתובות בקוד”, פורסם באוקטובר 2017. הניתוח משקף את הגישה האקזיסטנציאליסטית־טכנולוגית האופיינית לחלקים נרחבים בשיריו, המושפעים מסארטר, קאמי, ופילוסופיה של השפה.

$^2$ הפער בין התפיסה לבין המשמעות מזכיר את תפיסתו של ביוֹן (Bion) בנוגע לאלמנטים בטא (Beta Elements) – חומרים נפשיים גולמיים שלא עובדו לאלמנטים אלפא (Alpha Elements) קריאים, כלומר, ה”קוד” אינו נגיש כמשמעות.

$^3$ הדימוי של “החלקה מטה על שת” מייצג את הבלבול המיידי בין הטיפוס (המאמץ הטרנסצנדנטלי) לבין הנפילה (הכישלון האימננטי, המעוגן בגוף).

$^4$ מושג ה”חסר” (le manque) של לקאן: האחיזה והרצון להגיע אל היעד נובעים מהניסיון הנוירוטי למלא את החסר המכונן בתוך הסובייקט.

$^5$ “המתכנת” הוא המטפורה לאלוגריתם קוסמי או לגורל. הוא מציג תפיסה פוסט-מודרנית שבה הדטרמיניזם נובע מכוח טכנולוגי (קוד) במקום מכוח דתי מסורתי.