לֹא לִשְׁמִי אֲנִי כּוֹתֵב

בִּדְבֵקוּתו שֶׁל מִתְפַּלֵּל אֶל

הָאֵל הַנִּסְתָּר אֲנִי כּוֹתֵב, לֹא

כִּמְבַקְּשֵׁי תְּהִלַּת עוֹלָם אֲנִי

כּוֹתֵב וְלֹא בִּשְׁקִיקַת הַיֶּלֶד

הַחוֹרֵט אֶת שְׁמוֹ עַל עֵץ

יַלְדּוּת לְעֵדוּת עוֹלָם. אֲנִי

כּוֹאֵב וְהַמִּלִּים הַנִפְזָרוֹת אֱלֵי

רוּחַ לֹא נוֹשְׁבוֹת לְהָעִיד

עַל שֶׁהָיִיתִי, אֲנִי, הַבֵּן

לְאָבִי.

רַק לִשְׁמֵךְ אֲנִי כּוֹתֵב אֶת

שְׁמִי, יָד, מַצֶּבֶת מִלִּים

אֲנִי עוֹרֵם, לְמַעַן יֵדְעוּ

שֶׁאַתְּ הָיִית.

אִמִּי.

(“מציאות נקלפת”, עמ’ 37)