“…’מציאות נקלפת’ – (הוא) שם נהדר לספר. השיר הוא, מצד אחד, התמצית לאחר קילוף מעטה המציאות החיצונית, ומצד שני, הוא שכבות נקלפות מן המציאות הפנימית.

הפרק הראשון – ‘שקוף אני עובר’, מדבר על צער: ‘ומשׂיחים היינו בצער… ואולי הוא רק קטנות ליבו של האדם, שצר הוא מהכיל’; ‘אדם הולך עם צערו… וצערו כצילו מתארך בנפול ערב’. ומדובר בו על קטנות האדם וגורלו – ‘כל הדרכים הן פצלי דרך אחת. כל הבחירות הן בחירות זמניות, נואשות, על אותה הדרך’; ‘מול הקיר האטום עומד הפחד… עוד רגע… יקרוס הקיר לחשוף את הפנים… אל בכיי שאינו פורץ’; ‘כל אחד מחפש מפלט היכנשהו… את כולם משיג העבר, את כולם משיג ההווה… גם אותך, גם אותך, ישיג העתיד’; ‘עירום באת ועירום תלך’.

בפרק השני – ‘דרך צעיף עיני אימי’, שירים נפלאים ומרגשים על אם ואב. דיבר אלי אישית והזכיר לי את אימי. ‘במשכנות הילדות שאננים עברנו… לא עמדנו לתמוך כאבי אם ומצוקת אב’; ‘ראיתי אותך, אימי בחלום… מחכה לשובך ולא שבת. עכשיו, בחלום הזה את המחכה לי ואני אבוא… ואשיר לך מליאן כול גלבי חצ’י’ (ליבי מלא מרמור ומכאובים) ; ‘אכפת לי מתה, עדיין…לא, לא היה אכפת לי מתה, אלמלא היו אלה ידייך שהכינו את הצ’אי המח’דר וליבך שהגיש, אימי’; בפרק זה גם נגלה המעיין שממנו נחלת את שירך – ‘מושך קול אימי בשפת אימי, בנשימה ארוכה כיללת זאב, משחרר את נאקת הדורות כולם מכלא חזה וממנו ינקתי אנחות עולם. עכשיו אני חושב על המקוננות, איך עלה שמשחר ימים הייתה עקת הנהי משמורת נשים בלבד ולבד מהן הייתה קינת דויד’. והרי דויד הנך, גם אתה…

הפרק השלישי – ‘אלמלא היה החום כה כבד’, שירים יפים על עונות השנה ועל עצב קיומי. ‘החיים, מתברר, הם מהות החיים, בכל זאת חיים… אפשר היה להסכים לכל זה אלמלא כל הכאב הזה’; ‘והעלים, מי יזכור את כל הנושרים בסתווי עבר’.

פרק הרביעי – ‘האם שמעת יקירתי עת לחשתי’ והפרק החמישי – ‘סדקי לב’, מדברים באהבה, בבדידות ובדמות האשה האדיאלית – ‘יקירה נהזית’. ‘ואם היית באה עכשיו ומה פתאום היית באה דווקא בקסם היום הנובל אם לא באת מעולם… חיכיתי כמו היו חיי לילה ארוך’; ‘וטרם ידעתי אהובה אִם נזירית אַת גונחת תשוקה או מופקרת לוחשת אהבה…’; ‘הנה קרן אור אל צווארך, מרטיט כאיילת, כמו הייתי אני זה הממיס אהבה על עורך המצפה חידודין’; ‘זו רק הבדידות… הריק הגדול… המותיר אותך, אותי, לבד, גם בלב כיכר השאון’; חבוקים ישנוּ… ולא עוד ידעתי מתי עורך בי מתחיל ואֵי עורי בך נגמר’; ‘רק נקודה היא האהבה… שכמו האופק היא נעה בלא עוגן