סיפרו של דויד “מציאות נקלפת” נפתח, בשיר המלווה את השער הראשון, בדיון בצער ומהותו. בשיר זה עושה המשורר שימוש כפול בצירוף האותיות “משיחים”. במופע הראשון מקור המילה הוא “שׂיח”, כלומר “דיבור”: “משׂיחים היינו בצער” ואילו במופע השני מתייחס ל”משיח”, קרי שליחו של אלוהים, המבשר את הגאולה. הצער, הפרטי או האוניברסלי, מבהיר דויד מנשה, הוא נדבך יסוד בחיים, אך אינו יכול להיות כפרה (כתפיסת הנצרות, לפיה יסורי המשיח הם כפרת העולם). לכל היותר, הוא רק אלמנט המעיד על “קטנות לבו של האדם”, שאינו יכול להכיל אותו.

תיאור המעבר מן השאיפה אל מציאות אפורה ההופכת את האדם ל”שקוף” עובר כחוט שני  בכל שיריו הראשונים. אין הוא מאמין כי שירתו תגיע אל לב הרבים ואל “שחרור הרוח” והוא מנבא לה “קבורת נצח בינות דפים חתומים”. רק כדוגמאות של ארונות על מדפים בחנויות ממכר של ארונות קבורה.

דויד מנשה מתאר הקטנה והעלמה של מציאות אוניברסלית מחד, ומימד אישי הנעלם מאידך. גם היצירה – השירה – היא שירת נהי: “מדוע לא תניח לנהי…לשקוע להתייבש בין הדפים??”… 

מבטו של המשורר על המציאות הוא פסימי. הדברים שהם חלק רגשי של האדם, הטמונים בתוכו, צערו הולך איתו ככלב אהוב(!) לטיול.  מבטו לאחור, ואילו את אהבתו אדם מודד אל אופק, אך צערו מאפיל, “כצל מתארך עם נפול ערב”. 

אלא שהמשורר מודע ליופי שבחיים, המתגלם בנערה. יפי הנערה מתמזג עם רחש הרוח והופך “למתיקות”. הטבע האוניברסלי ויפי הנערה מתמזגים. הן הרוח מוליכה את הלחש החם של… העיניים הגורם המערפל אמנם חודר לתמונה נהדרת זו, הוא ” מכסה במתיקות הרוח אל שקיעה קרה”, אבל אולי אותה שקיעה קרה – הגורם ההרסני – הוא המביא לתחושת היופי”, המפגישה למחול את התום עם הזהוב המנוקד בשרוכי האור על המים” – איזו תמונה נפלאה.

בשער “גבישי העשרים” נתקלים אנו בהוויה הארץ ישראלית. שנות חייו של המשורר הופכות לחלוקה לרביעיות מספרים מן הילדות עם המורה עד לרביעית שנות הצבא והאקדמיה, אך כל אלה הן בבחינת כאב המוסתר בין השורות… בחלוף החיים יש רק “משׂפח”. להמשך קריאה לחץ כאן

דויד מנשה משתמש בשירתו בדימויים מגוונים מאוד ומתחומים רבים, גם מתחום האגדה.  ב”אגדת אלפיים ושבע עשרה” בוחש השמאן בלילה של אגדות. המדורה הקסומה הופכת למדורת הבלים ואילו המכשף הופך למכושף  ואינו מאמין שכל הסיפור הוא “קיים לא-קיים”. כל דרך מן הדרכים שהאדם רוצה לבחור בה  “חוזרת אל עצמה”  והיוצאים מן החדר חוזרים אליו.  כל הבחירות של דויד מנשה הן בחירות זמניות, נואשות ומבחינתו הן אינן בחירה חופשית. עולמו של המשורר יכול להיקרא עולם סיסמי, אך לא בדיוק כך הוא. כיוון שהתמונה הופכת לאוניברסלית בשיר “שקוף אני עובר”, אבל האני השירי חש שהוא “הולך ונעלם”. העלמות זו היא רק במישור הפיזי והקיום עובר-מרחף אל “גבול החלום ומעבר לו ארץ הרחף” ואמנם אחד הדברים המאפיינים מאוד את שירתו של דויד מנשה הוא עולם פסימיסטי ששוררת בו אפלה, אך בתוכו מספר ניצוצות או נצנוצי תקווה ויופי .

העולם שמעבר הוא עולם האל ואולי משחק הזמן – כל זה כמשחק ילדים אלוהי.

הצער בשיריו של דויד מנשה שייך לכל המגזר האנושי והאדם אינו יכול להתעלם ממנו. הוא אינו יכול להשאיר מאחור “דאגות, היסוסים ופחדים”,  כיוון שאם ישאיר את כאביו מאחור לא יוכל להכיל את צלו, ולא יהיה מקום להסתתר מ”צללי אחרים”.

הדימויים של דויד מנשה עוברים מן הסימבולי והפסיכולוגי אל הפיזי. בדומה לזרם ה-CHAUSISTS הצרפתי, המתרכז בדברים פיזיים. בשיר “מסע אל מחשבה אחרת” אנו מוצאים  תחנת אוטובוס ומועקות הדומות למעיל מאוחסן בארון ואילו באמצע האוטובוס אולי יגיע למחשבה אחרת. פיזיקת המציאות מתערבבת עם המחשבה… בדוגמאות נוספות לדברים פיזיים מופיעים כלב, פרחים (“מקור החסידה”) וגם כאן מוצאים אנו קשר בין הריאליסטי לבין המישור המחשבתי-הרעיוני וגם הרגשי. הוא אינו מרשה לעצמו “לבכות”,  גם כשהוא קורא את החרוט על לוח הנחושת של המצבה.

הדברים הפיזיים הופכים למאיימים בגודל אוניברסלי.  הקיר הופך לאיום: מלפניו הפחד ומאחוריו האורב עם פניו “המנוחשים” (כפל לשון: מלשון נחש או ניחוש) איננו יודעים אם ה”צחוק נמס”, או שמדובר בבכיו-שלו שאינו יכול לפרוץ. בשיריו תמיד יימצא האויב, אך ישנו גם האוהב.. והוא קורא אל אוריה החיתי עוד פעם, בחום וברוך שפלשו אל השיר “בוא אלי להאסף אל תוך האהבה, שם זולפים טל ומטר”   שני הפנים של השירה  – הפחד והאפלה  לצד הרוך והאהבה – גם כשהם רגעיים. 

האדם, בשירתו של דויד מנשה, אינו יודע את דרכו. האם הוא מטפס במעלה המצוק, על פי תהום, או האם יחליק למטה. העולם בנוי מגחמות, וכל אחד בורח ממשהו: “מן ההווה וגם מן העתיק, ולאן יברח הבורח מן העתיד”  אין מסתור, לדברי המשורר. והזמן גם הוא  איבד משמעות, כי “גם אם מכבר ישרך הוא מאחור”  וגם “הבידוק הבטחוני” של תקופת ההווה אינו משמח.  כי “ערום באת ועירום תלך”. הדרורים (וגם כאן, שמה של הציפור אינו מקרי), יחד עם שאר הציפורים המוכרות, נעלמים מן המציאות. גם המלים, הכלי המקשר בין בני האדם,  טסות דרומה (כלומר למטה). השיר המסיים את השער הראשון ב”מציאות נקלפת” מביא את הפסימיזם של האני השירי לשיא: “טיוח עובדות אין בו טעם” בזמן שמציאות מקלפת עצמה…  שיאה של דחיה היא הדחייה העצמית, לא להשיל נעליים  “אולי עוד תצטרך להן כשתנוס על נפשך מפניך”!!!!!

ועוד פעם נצנוצי אור… בין סלעי האפלה הקשים והערפל המתפשט יש לנו גם תמונות יופי. והאני השירי נע בין הערפל ו”תעתועי השלווה”  לבין “חמוקי ערום”..  הבת ” החולמת עתידות ” עדיין רואה את היופי בדברים, גבעות נטויות, כפרים שופעי שלווה.  אך המאיים נדחק גם לתמונה זו. הכפרים הם שופעי שלווה מאיימת. דויד מנשה הוא משורר שחלק לא מבוטל מיצירתו מאזכר את ארץ הולדת הוריו, עירק. השפה, הריחות, התבשילים, כל אלה נוכחים מאד. עד סוף הספר יהיה לו אכפת מהתה העירקי השחור והממותק (“צ’אי”) – והתה הזה וניחוחו המיוחד הוא עוד אחד מהערוצים שבהם הוא מתחבר אל דמות אמו ומורשתו. על אדי ה”צ’אי מח’דאר”, תה העלים השחור, המסורתי, משחזר ומשמר המשורר את ימי ילדותו. כך גם המילה, הבד והריבות מפעילים את בלוטות הזיכרון – אך בעיקר ה”דילילול”, שירת הקינה העירקית, שאותה הוא מדמה ל”יללת זאב” המשחררת את נאקת הדורות ואנחות העולם בפי המקוננות. ושוב במעבר נוסף בין היופי לאפלה, גשמי החורבן מוחים כל בכי ולעומת  זאת   דמות   אמו  מחייכת בקשת  בענן כפולה,  הצובעת  את  הענן.    ה א פ ל ה  מול  ה י ו פ י. האני השר סופג אל תוכו את העבר ואת העתיד. שלושה צועדים “במסדרונות ראשי, אבי ובני ואני”. לב אביו המפורר ובנו הנחלם של המשורר, שניהם באים אל תוכו  ורק שם ובהם הוא יכול למצוא את עצמו. זכרונות האם ומעשיה, כאביה, חייה ויופייה הנהדר, מציפים גם הם את שירתו בתמונות יופי,