אך כאמור ניתן לקרוא את השיר גם ברבדים הפואטיים ליריים וגם כאן ניתן לקלוף בו נדבכים.

תחילה, ניתן לדמות את העצים לשירים, וכך לחוש בצערו של המספר לנוכח הבנתו שאפשר שהשירים גם ימותו; לאחר פריחתם ולבלובם, לאחר שנכחו זקופים בחיינו – השירים עתידים למות.

ואפשר לעניות דעתי לקרוא את השיר מ”שתי קומות”: בקריאה מן ה”קומה הראשונה” אנו חווים ספונטניות ובראשיתיות – הכותב עצמו אינו רוצה להתבונן על הסיטואציה ממעל אלא הוא רוצה לחוות אותה ללא התערבות התודעה וללא ביקורת התבונה. הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתבונן מעל וְלִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת את המצב העצוב. בקריאה כזו הקורא נחשף לרצונו של הכותב להישאר בקומה הראשונה ולא לסלף או לעוות את המצב הרגשי על ידי ניתוח שכלי. על כן מדגיש המשורר ש”המספר אינו נוכח” – המספר, שאמור להעביר לנו תובנות נפשיות, אינו רוצה להיות נוכח כי הוא חפץ להעביר לנו את תחושת “מהלכם של הדברים לתומם”, באופן הטבעי שלהם ואם נרצה – באופן האלוהי שלהם, בלא לעוותם חלילה; יש כאן הכרת תודה להוויה כמות שהיא (על אף היסודות העצובים שבה) ולעצם קיומה, ועל כן התערבות מ”הקומה השנייה” עלולה חלילה לפגום בסדר הדברים ובמהלכם הטבעי – התערבות עלולה לפגום בשקט הנצחי המלווה את ההוויה. המשורר אפוא חושש שמא נוכחותו והמודעות – המאפיינות את ההתבוננות מן הקומה השנייה – תיפגענה חלילה בתיאור ההוויה הקיימת כשלעצמה ועל כן הוא מבטא את העובדה שהוא “אינו נוכח”.

מנגד, ברגע שהמשורר מצהיר שהוא אינו רוצה שנקרא את השיר מן הקומה השנייה הוא למעשה מאלץ אותנו להתבונן בשיר מן הקומה השנייה. בעצם ציון ה”קומה השנייה” המשורר מפנה את תשומת ליבנו לקיומה, וכך הקורא חווה את השיר בקריאה “משתי הקומות”, והוא מתוודע כאחת לכך שהמציאות שלנו היא תערובת של בראשיתיות, טבעיוּת עם סוג אי-מושלמות; חלופיות; אובדן. הקורא גם מתוודע לכך שהמשורר מבין ומודע למצבו כמי שמתבונן על המציאות ועל השתלבותו שלו עצמו במציאות משתי הקומות בעת ובעונה אחת.

והציון הפרטיקולרי כי מדובר ב”עץ מספר מאה ארבעים וחמש” ממחיש לנו עד כמה הכותב רוצה שנזדהה עם הפרטיקולריות המאפיינת את הקומה הראשונה, ובכך דווקא הוא ממחיש לנו את המדדים האוניברסליים – הנצפים מן הקומה השנייה – הנמצאים בתוך הפרטיקולרי; מדובר בעץ ספציפי שיש לו מציאות עצמותית בכלל העצים והוא אינו “עוד עץ”; הוא ביחידותו מבטא את הַעֵצִיּוּת כשלעצמה.

לסיכום: השיר המיוחד הזה מבטא לא רק הקשרים חברתיים-פוליטיים אלא אף ממחיש היבטים פואטיים-ליריים בדבר מצבו האקזיסטנציאליסטי של האדם עלי אדמות, כמי שנגזר עליו לחיות בשתי קומות – קומת החיים עצמם, שהם טובים, בראשיתיים, ספונטניים ומלאי אושר, וקומת ההתבוננות שלנו בחיים, המובילה אותנו להבין שמצבנו שברירי, בן חלוף ומלא אובדן; תחושת שמחת הקיום המלווה את מי שחי בקומה הראשונה מתערבבת בתחושת הצער על החלופיות והאובדן הנמצאת בהתבוננות מן הקומה השנייה.