מתי התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה? 

נמשכתי לכתיבה מאז ומעולם יותר נכון מאז שאני זוכר את עצמי, הסתכלתי בהתפעלות על דפי העתון שבהם נדפסו שירים – שלא תמיד הבנתי אותם, אבל הם הילכו עלי קסמים. אני לא בטוח מתי בדיוק התחלתי לכתוב ומתי הרגשתי שיש לי יכולת כתיבה, אבל תמיד, כבר מהכיתות הנמוכות של ביה”ס היסודי כתבתי “יפה” והתגובות מסביב עודדו לחשוב שיש לי יכולות בתחום הכתיבה. התחלתי לכתוב סיפורים דווקא, בסביבות גיל 12, שעוררו התפעלות אצל המורה המיתולוגית שלי, בבית הספר היסודי, נצה רן, דבר שכמובן דחף אותי להמשיך ולכתוב. 

בילדותך, רצית להיות אמן, סופר?

בילדותי לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. בעידן שבו עיקר החיים סבב של הפרנסה, החשיבה מסביב והדחיפה היתה לרכוש מקצוע שיאפשר להתפרנס ממנו.  הכתיבה היתה יותר המקום של בריחה מן הקיום היומיומי, של חלומות שיכולים להתגשם בה. הייתי אומר שהיא היתה מציאות מעל למציאות הקיימת, סוג של אסקפיזם. 

אתה מחובר לילדותך בכתיבתך?

אני מאד מחובר לילדותי והכתיבה שלי מבטאת אותה. גדלתי בשכונת מורשה ברמת השרון, מקום שהיה אז כמעט אי מבודד משאר שכונות רמת השרון. רק מעט מאד מכוניות פרטיות היו שם ורק באמצעות האוטובוס שעבר בה היה ניתן לצאת ממנה. גם בכיתות הגבוהות של ביה”ס היסודי, כאשר יכולתי ללכת ברגל לשכונות האחרות לא נמשכתי אליהן. הן שידרו זרוּת וניכור. גרו שם אנשים “שונים” מאיתנו, בני השכונה, ההומוגנית כמעט, של יוצאי המעברות. הרבה מאד מן השירים שלי הם חשבונות נפש עם אותה ילדות תמימה וההבנה המאוחרת מאד של תלאות החיים של הורי ז”ל – בעיקר אמי, שגידלה אותנו בדם, יזע ודמעות, דבר שאנו הילדים לא ידענו להבין ולהעריך מספיק באותה תקופה.  

באיזה עיניים אתה רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?

השירים הראשונים שלי, כאשר התחלתי לכתוב באופן קבוע, לפני יותר מארבעים שנה היו שירים נאיביים, של רומנטיקה, אהבות נכזבות של תקופת ההתבגרות ורבים מהם היו מחורזים. אבל אחר כך, שנים מעטות אחר כך, כבר בשנות העשרים המוקדמות שלי, השירים הפכו בוגרים, עד כדי כך שגם כאשר אני קורא אותם היום אני שלם איתם, כאילו כתבתי אותם היום. חלק מן השירים האלה כללתי בספרי, “מציאות נקלפת”. 

האם אתה כותב במכה אחת?

לא תמיד. אני מתחיל משורה שעוברת לי בראש. לפעמים זה תופס אותי ליד שולחן הכתיבה ואני מתחיל ולא מפסיק עד שאני מסיים את השיר – אחרי תיקונים שוב ושוב, שלא פעם מובילים לתובנות שונות לחלוטין מן הרעיון הראשוני. במקרים אחרים, זה יכול לקרות באמצע הלילה, כאשר השיר נבנה בראש שורה אחר שורה ואז אני מכריח את עצמי לקום ולכתוב. בעבר הייתי חייב להתעורר לחלוטין, לעבור לחדר אחר, או לאמבטיה, להדליק אור ולכתוב. אחר כך “השתכללתי”, הייתי משאיר נייר וכלי כתיבה ליד המיטה ורושם בחושך מוחלט. אבל איכות החיים השתפרה ללא הכר, מאז שיש לי טלפון חכם שאפשר לכתוב ישירות על המסך שלו, ובזכות המסך המואר שלו אני לא חייב לקום מן המיטה או לכתוב בחושך. במקרים האלה לא תמיד אני כותב את כל השיר. הוא ממתין על הטלפון כטיוטה שממנה אני ממשיך לעבוד עליו, כמו שתיארתי ליד המחשב.   

מיהו הגיבור שלך שמופיע בשירים/בסיפורים?

הגיבורים במובן ה”רגיל” של המילה הם הורי – במיוחד אמי ז”ל. מעבר להם, הייתי אולי מרחיב את ההגדרה של גיבור לא לאדם ספציפי, אלא לאדם בכלל, או הגורל האנושי ומעבר לכך, היקום הקוסמולוגי ומקומו של האדם בו. 

מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

הכתיבה שלי פורצת מאותו מקום, כמעט בנאלי, של הצורך להבין ולפענח מהו המקום הפרטי – גם שלי – במסגרת הקיום האנושי הכללי. הכתיבה מבטאת ופורקת את הלבטים ביחס לקיום שלי ולתוחלת שבו. עצם הלבטים וכתיבתם מאפשרים לי להמשיך לחיות.