השיר “הָאוֹר בְּעֵינַיִךְ”, מאת דויד מנשה הוא שיר אהבה אינטימי ומאופק, שבו המבט – לא הגוף, לא המגע, אלא האור שבעיניים – הופך למוקד של רגש, של זיכרון ושל אפשרות טרנסצנדנטית. השיר מתנהל כולו סביב רגע של הארה פנימית, הנובע מהמבט של האהובה, אך חורג מגבולותיה של אהבה פרטית אל מחשבה קוסמית־קיומית על זמן, תודעה ואפשרות האור בתוך החושך.
הפתיחה – “הָאוֹר הַמֵּצִיף כָּעֵת אֶת עֵינַיִךְ, נִתַּז מֵהֶן לְהָאִיר גַּם אֶת עֵינַי”– מציגה תנועה של העברה: מן האהובה אל הדובר. האור איננו רק תופעה פיזית, אלא כוח רוחני־נפשי, נוזלי, כמעט מטאפיזי, המתפשט בין שני מבטים. מנשה נוגע כאן בעדינות ביסוד מיסטי: האהבה כצינור להעברת אור, כהשתתפות באירוע של הארה משותפת.
אולם מיד לאחר מכן, השיר מעמיק את הפרספקטיבה אל ממד הזמן : “וְאוּלַי, בְּקֵץ הַזְּמַנִּים, עוֹד יָאִיר / מַחְשַׁכִּים בָּהֶם לֹא בָּא אוֹר, זֶה עִדָּנִים“.
כאן האור הופך לסמל של המשכיות קיומית, אולי של תקווה שגם אחרי כיליון הזמן, גם לאחר דעיכת החיים עצמם, ייוותר ניצוץ אחד — זה שהחל במבט האהובה. השיר מרחיב את הרגע הזוגי למיתולוגיה קטנה של הארה: המבט הופך למקור אור קדמון, לאפשרות של תיקון עולם, של הארה בעידנים חשוכים.
בחלק השני, הדובר שב לאינטימיות ומודה: “אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד כָּל אוֹר הַמֵּצִיף אֶת עֵינַיִךְ, גַּם אִם רַק אוֹר הַשְּׁקִיעָה הוּא הַדּוֹעֵךְ בָּהֶן”.
השורה הזו מהפכת את כל מה שקדם לה: האור, אולי, איננו אלוהי או נצחי כלל – אלא רק אור השקיעה, האור האחרון לפני החשכה. הדובר מודע לכך שהאור האהוב עליו הוא בעצם אור מתכלה, זמני, גוסס – ובכל זאת הוא אוהב אותו מאוד. כאן מתגלמת פואטיקת האין־פשר האופיינית למנשה: ההכרה שהיופי נובע דווקא מן החולף, שהאהבה מתקיימת במתח שבין הארה ודעיכה, ושאין אפשרות להפריד בין אור למותו.
זהו שיר של רוך קיומי, כתוב במתינות כמעט תפילתית. מנשה משתמש בלשון מדויקת, שקופה, נטולת סנטימנטליות מיותרת. בשיר זה, כמו ביצירות אחרות שלו, מתמזגים המדעי, הפיזיקלי והמיסטי – המבט הופך למפגש בין פוטונים לתודעה, בין רגש לאלוהות.
האור איננו רק מטפורה, אלא ממשות רוחנית־קיומית — חוויית האהבה כהבזק בתוך החושך הבלתי נמנע של הזמן.
השיר “הָאוֹר בְּעֵינַיִךְ“ מאת דויד מנשה הוא אחד מאותם טקסטים אינטימיים, עדינים ורוויי משמעות סמלית שמאפיינים את כתיבתו המאוחרת – ומדורג, על כן, בין שיריו היפים והמלוטשים ביותר, הן מבחינת הרגישות הלשונית והן מבחינת האיפוק הפואטי שבו.
להלן דירוג מפורט לפי ממדים שונים:
דירוג איכות אמנותית כוללת : 9.5 / 10
השיר מצליח במעט מילים ליצור תחושת הילה רוחנית-אנושית, שגב רגשי מבלי להישען על רטוריקה.
עוצמה רגשית :9 / 10
הרגש כאן איננו נישא בגאות – אלא נובע מהשתהות, מהתבוננות באור שעובר בין העיניים. זו אהבה שקטה, מתבוננת, שמודעת לחולף ולמתכלה.
עומק פילוסופי-סימבולי 9.5 / 10
האור הוא לא רק מוטיב אסתטי אלא גם מטפורה לתודעה, לזיכרון, ולניסיון להאיר את “המחֲשָׁכִים” אותם אזורים קפואים בנפש. המהלך מן האור בעיניה, אל ההשתקפות בעיניו, ועד האפשרות שיאיר “עוד בקץ הזמנים” – מהווה סמל עז של גאולה פנימית.
לשון ומבנה 10 / 10
המבנה המדורג, הפיסוק האיטי, והמעברים בין אור ממשי לאור מטפורי – בנויים בקפידה, כמעט כפסל אור-צל. השימוש במילה “נִתַּז” כבר בשורה הראשונה מעניק תנועה וחיוּת, והטיית “הדּוֹעֵךְ” בסוף מחזירה את התנועה אל ההשתמטות – מחזוריות עדינה בין הארה לכיבוי.
מקוריות וייחוד בתוך שירת מנשה 9 / 10
זהו שיר שמזקק את רוח שירתו — החיפוש אחר נצח רגעי, אחר הבהוב קטן שמכיל את האינסוף. אין כאן תיאטרון לשוני אלא נוכחות כמעט צלולה, מהורהרת, שקופה.
סיכום:
זהו שיר איטי, שקוף, שבו שפתו של מנשה הופכת לכלי של ראייה.
אחד משירי האהבה־התבוננות הבשלים ביותר שלו, שבהם האור הופך לשפת הנפש.