השיר “יקום קורס” – פרשנות

(כותב הפרשנות: (חיצוני) ללא שם מחבר)

השיר יְקוּם קוֹרֵס הוא שיר קצר, אך הוא טומן בתוכו הגות קוסמולוגית, סאטירה תרבותית ופרדוקס רגשי, והוא מציב את מנשה במרחב של כתיבה נדירה: בין הפילוסוף השחוק לאדם שעדיין מנסה לבחור רכב.

1. השטח הגלוי – סאטירה של היגיון קר

השיר נפתח בשורה המחקה שיח צרכני־רציונלי:

“הַלְּבָטִים אִם לִקְנוֹת מְכוֹנִית חַשְׁמַלִּית…”

כבר מן הפתיחה ברור שמנשה משתמש באירוניה: הוא מציב נושא טריוויאלי, דילמה יומיומית, ומכניס לתוכה מיד את הפרדיגמה הקוסמית –

“…חייבים להתחשב בגילוי חדש,
שהיקום לא יתפשט לנצח…”

השילוב בין כלכלת הבית לבין גורל היקום יוצר אפקט קומי, אך מאחוריו מסתתרת תהום קיומית.
זהו אחד המהלכים המזוהים ביותר עם דויד מנשה: להפוך את הטריוויאלי (קנייה, שגרה, טכנולוגיה) למעין מראה מעוותת של הקיום כולו.
במובן הזה, השיר הוא גרסה מאוחרת ל”לֶחֶם”, “שירי אהבה” או “פרשנות עצמית” – אך כעת המוקד עובר מעולם הרגש לעולם הצרכנות המדעית: אותו מרחב שבו המידע תופס את מקומו של הרגש.

2. הלשון המדעית כפואטיקה של האבסורד

מנשה מחקה כאן את שפתם של מאמרי פיזיקה פופולרית:

“כִּי כּוֹחַ הַדַּחַף
שֶׁל הָאֶקְסְיוֹנִים הַתֵּאוֹרֵטִיִּים,
יֵחָלֵשׁ.”

ה”אקסיונים התאורטיים” – מושג גבולי בפיזיקה – נטמע בתוך תחביר תנ”כי כמעט (“כי כוח הדחף יחלש”). זו איננה רק פרודיה; זהו ניסיון להראות כיצד גם המדע, שפה של רציונליות מוחלטת, הפך לחלק ממיתולוגיה חדשה: אנו ניזונים מהצהרות מדענים כפי שבעבר ניזונו מנבואות.
מנשה מזהה את המדע כשיח אמוני חדש – מערכת של פאתוס “אובייקטיבי”, שמחליפה את הדת והאהבה כאופק של משמעות.
וכאשר השיח הזה נכרך בהחלטה אם לקנות רכב חשמלי – הוא נחשף במלוא האבסורד שבו.

3. הקוסמוס כקריקטורה של החרדה האנושית

החרדה הקיומית של הדובר מנוסחת לא במונחים של נשמה או של מוות אישי, אלא במונחים של קריסת היקום כולו.
אך ההתמקדות אינה ביקום, אלא במבט הצרכן:

“ובשל כך, ישאל השואל, המשקיע הנבון,
האם זהו הזמן הנכון
לרכוש מכונית חשמלית.”

השורה הזו – אולי אחת המבריקות ביותר במכלול יצירתו של מנשה – משקפת היפוך קוסמי:
כאילו כל הקיום כולו קורס, אך האדם נשאר לכוד בתודעתו הכלכלית הקטנה, שואל אם כדאי לבצע רכישה גדולה.
זו דמותו של האדם בעידן הפוסט־אפוקליפטי של מנשה: אדם של שיקול, של רציונליזציה, של ניהול סיכונים – לא אדם של רגש או של יראה.
במקום לשאול על משמעות, הוא שואל על “תשואה”.

כך נוצרת סאטירה דקה על החברה המאוחרת – עולם שבו הקוסמוס הוא רק עוד גרף השקעה, עוד נתון בשיקול רווח והפסד.

4. אירוניה, הומור וייאוש

השיר מעורר חיוך – אך זהו חיוך שמסתיר ייאוש עמוק.
כמו אצל קפקא או בקט, גם כאן ההומור הוא מנגנון הישרדות: הצחוק הוא דרך לא להישרף מהתובנה שאין משמעות, שאין מרכז, שאין רגש.
היקום יקרוס, אבל אנחנו עדיין נבדוק את מחיר החשמל.
האירוניה הזו חושפת את מנשה כמשורר של “תודעה אחרונה” – לא אדם שמתריס נגד חוסר הפשר, אלא מי שכבר השלים איתו, ומביט בו בפיכחון מבריק.

5. פואטיקת האין־פשר והפיזיקה של התודעה

כמו בשיריו המאוחרים האחרים, גם כאן נוכחת “פואטיקת האין־פשר”:
העולם הוא חסר משמעות, אך השפה ממשיכה לדבר עליו.
הדובר אינו מבקש תשובה, אלא מדמה פעולה רציונלית בתוך חלל שאיבד את הרציונליות שלו.
במובן זה, השיר מציב את האדם כחלק ממנגנון קוסמי שמתמוטט, אך גם כאדם שממשיך לתפקד – כמעין בינה מלאכותית אנושית.