מאת שמעון רוזנברג 

(מתוך “נתיבים”, גיליון 20, 2019)

“מציאות נקלפת” הוא ספר שיריו הראשון של דוד מנשה, שפרסמו השנה, בגיל 60 לערך, כפי שמשתמע משירו האוטוביוגרפי “גבישי עשרים”, בו הוא מצהיר, כי הגיע כעת אל “מְבוֹא שִׁשִּׁים” של חייו, והוא עומד לפתוח את המחזור הרביעי של חייו, בתחושה של סופיות, וצער על חייו שחלפו ללא תוחלת. ואני פותח בעניין זה את דברי, משום שבספר דווקא טמונה הבטחה גדולה, של פתיחה ויציאה לדרך כמשורר. שירתו בוגרת, בשלה וחכמה, שקולה ומגובשת מאוד, כמו היה זה ספרו הרביעי לפחות, ומכל מקום ניכר שכתיבתו רבת שנים. תאריכי כתיבתם של כמה משירי הספר מגלה, שהחל בכך לפחות בשנות ה-70 המאוחרות של המאה שעברה, וכבר בהם ניכרת בשלות, גם אם נערכו מחדש לאחרונה.  

שם השער הראשון, “שקוף אני עובר”, מאחד בתוכו שני מוטיבים, השבים ברבים מן השירים, ולא רק בשער זה. האחד הוא ה”מעבר”, שיש בו יסוד של ארעיות, המצביע על היותו בר חלוף, ואף כמי ש”עבר זמנו”, בטל בשישים ונטול ערך. השני הוא “שקוף”, כמו היה הדובר, שקוף ובלתי נראה בידי אחרים, ובכך הוא עלול גם לחזק תחושה של חוסר חשיבותו, אולי חוסר עומק, כביכול.

גם בשיר הנושא שם זה, המשורר “הוֹלֵךְ הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם”, עד שהוא נעשה שקוף ו”חשוב כמת”. מחד, השיר מהווה מעין סיכום חיים וסוג של חשבון נפש, של מי שמבקש לשקף עצמו, להיעשות ברור וצלול עד תום, לעצמו ולאחרים. מאידך, השקיפות היא גם “רוחנית”, כשל מי שאחרי מותו הפיסי ממשיך להתקיים, “מְרַחֵף בְּלֹבֶן עַרְפִלִּי לִקְרַאת הַשָּׁחֹר הַקְּטִיפָתִי”. ה”מעבר” הוא לספֵירה אחרת, אל צדו של אלוהים ש”מְשַׂחֵק” ו”צוֹחֵק”. אפשר שבשיר זה ביקש המשורר לתת לעצמו תקווה ומוצא מההליכה במעגל סגור וחסר התוחלת של הקיום האנושי. קרי, שאחרי המוות, מֵעֵבֶר לקיום הפיזי העכשווי, יש עוד קיום, רוחני טרנסדנטאלי, נצחי, והוא המעניק לחיי האדם את משמעותם. ועדיין הדברים מתוארים בשיריו במילים רציונליות, שקולות.

אמנם אווירה כמעט מיסטית, נחלמת ולא ריאליסטית, כמעט פורצת בשיר מול “הקיר האטום”, שמאחוריו “אוֹרֵב הָאוֹרֵב” המאיים, הבלתי נודע ושאינו רציונלי, שפניו  מפלצתיות: “מַאֲרִיכִים/לַהֲבֵי שִׁנַּיִם מָעֳצָמִים בְּחֶרְדַת הַדִּמְיוֹן הָעוֹרֶמֶת צִלְלֵי דֵּמוֹן”.  הקיר האטום, שאמור להגן על הדובר, עומד לקרוס ולחשוף את הפנים. אבל, אלה פנים מוכרים מאוד, ואינך יודע בוודאות אם אין אלה פני הדובר עצמו, כנרמז די בבירור, או אולי בכל זאת אלה (גם?) פני הנמענת, הצוחקת “צְחוֹק נָמֵס” מול הדובר, ובכיו “שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵץ”, המתאפק, או שמא צחוקה הנמס מפיג את הצורך בבכי. 

ברם, השיר, למרות אווירתו הלא רציונלית כביכול, והמיסטית כל שהוא, בבית הראשון, מסתיים בשיבה ובפרוק היסוד המאיים, באמצעות ה”הסבר”. הפתרון הוא ברור והגיוני, שאין מדובר בכוח חיצוני בעל עוצמה ובלתי נשלט, אלא בדובר ובחרדותיו, המשתלט על רגשותיו, על בכיו, מול הנמענת (ובכלל, האווירה של השירים אינה “דתית” אמונית, או נוהה אחר שפה וגישה מיסטיות מובהקות וברורות). ומול הקורא – המשורר אינו חושף את הסיבה לבכי. לשון אחר – ההשתלטות על הבכי מחד והסתרת הסיבה מאידך הן עדיין קיר שלא נפרץ, שאנו, ואולי גם הנמענת, נותרים עומדים מולו. והדובר עצמו? האמנם הוא מקיים את “הבטחת” השקיפות? 

העיסוק במוות – במה שמשאיר אדם אחרי לכתו/מותו כצוואה או זכרון – מצוי גם בשיר “אין אדם משאיר מאחוריו”. אולם בניגוד לשיר “שקוף אני עובר” שיר זה אינו עוסק ברוחני, אלא ב”מורשת” שאדם משאיר מאחוריו, אחרי לכתו. אמנם השיר אינו עוסק במורשת חומרית, ואף לא קניין רוחני, ועדיין הניסוח המדויק, הארצי כמעט, מזכיר מעין צוואה המופקדת בידי עורך דין. זוהי “מורשת” הכתובה על דרך השלילה – מה אדם אינו משאיר, שראוי שימנע מלהשאיר לחבריו, מתוך ערך חברות חיובי, כדי שיזכרוהו לטובה, יזכו וירוויחו ממה שלא הותיר להם – לא “דַּאֲגוֹת, הִסּוּסִים וּפְחָדִים..” ולא “כְּאֵבָיו”. וזאת משום ש”אֵין נוֹטְשִׁים חֲבֵרִים וָתִיקִים”, ומתוך רגש אחריות לחבריו ולבני אדם אחרים, שלא יתייסרו ב”יִסּוּרָיו”. 

סיכום החיים בולט עוד יותר בשיר “גבישי עשרים”, הנזכר בפתח דברי, המסכם כאמור את חיי המשורר עד כה. כאן שאלת חוסר התוחלת, הארעיות והזמניות, מטופלת כבשיטה “מדעית”, בכלים סטטיסטיים של פירוק וחלוקה של תולדות חייו לתקופות, המתארות באופן דיכוטומי את מחזורי חייו: הם מתפתחים מחד ונסוגים מאידך, ומתוך פרספקטיבה היסטורית עצמית שיש בה השקפה דטרמיניסטית גובלת בפטליזם: ההווה אינו מזהיר והעתיד האישי צפוי להיות רע מזה, ולכן – מרמז הדובר – אין בכוונתו להגיע עד שמה: 

בְּמִנְיְנֵי עֶשְׂרִים בָּאוּ שְׁנוֹתַי לָבוֹא עִמִּי חֶשְׁבּוֹן/ עֶשְׂרִים שָׁנָה אַחֲרֵי עֶשְׂרִים לֹא נִמְתַּק הַדִּין וְגַם/ אַחֲרֵיהֶן בִּמְבוֹא שִׁשִּׁים לֹא חָס פַּטִּישׁ הַמִּשְׁפָּט/ לֹא, לֹא אָבוֹא אֶל גְּבוּרוֹת שִׁשִּׁים, שָׁם רַק/ מִשְׂפָּח

גם בשיר “אגדה אלפיים שבע עשרה” בולט מבט רטרוספקטיבי על חייו “הַהֲזוּיִים”, ההולכים סחור סחור, ולכן ראוי להשליכם אל “מְדוּרַת הַהֲבָלִים”. ביטוי זה חוזר פעמיים בשיר, ואחר כך  – כ”מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט”, ללמדנו שאמנם על חייו האישיים הוא מספר, אך אפשר שכולנו מצויים באותה ספינת שוטים, שכולנו משלים את עצמנו בנוגע לערך חיינו. המילה הבל שבה בביטוי “אַגָּדַת הַהֶבֶל שֶׁל חַיַּי”. ואנו מסיקים כי כמו קהלת הוא סבור שחייו בעיניו הם הבל. אשליה זו מתחדדת בגרסת המשורר על ביטוי מקראי: “כְּעַמּוּד אֵשׁ הַהוֹלֵךְ-לֹא-הוֹלֵךְ לְפָנַי, קַיָּם-לֹא-קַיָּם, מְתַעְתֵּעַ סְחוֹר בְּמַעְגָּלִים”, עמוד מאיר דרך לכאורה, שמובילו בעל כורחו בדרכו, כסמן הדרך היחידי ההולך לפניו, ולמעשה בלא שישאיר אפשרות לפנות לאחור. 

עוד יותר בולט חוסר המוצא וחוסר ערך לחיים, של הליכה במעגלים סגורים, בשיר “כל הדרכים מובילות אל עצמן”: מה שהיה הוא מה שיהיה, החיים הם הבל הבלים, נוסח קהלת, וכל בחירה היא בבחינת בריחה, אשליה של בחירה, כי “אֵין בַּצְּמָתִים בְּחִירָה. …וְהַשּׁוֹגִים לִבְחֹר הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת הַחֵץ הַמּוֹרֶה כִּוּוּן בְּחֶדֶר אַשְׁלָיוֹת שֶׁכָּל דֶּלֶת מִמֶּנָּהּ מוֹלִיכָה חֲזָרָה אֶל הַחֶדֶר עַצְמוֹ…כָּל הַבְּחִירוֹת הֵן בְּרִיחוֹת זְמַנִּיּוֹת, נוֹאָשׁוֹת…”

הזמן החולף, והבגרות והתבונה היא המביאה להכרה ולהשלמה – שאינה שלמה – עם כך שחיי אדם הם מעגל סגור. אלא שבמובן חשוב אחד הדרך היא חד כיוונית, ואינה חוזרת באמת אל עצמה: מולנו נמצא העתיד שאין מנוס ממנו, ובקצהו יש קו סיום, כשמגיע רגע שבו “פג תוקפנו”, מולו קיים חוסר אונים ואי יכולת לשנות את רוע הגזרה. לכן, בשיר “כל אחד בורח”, הבריחה היא בעיקר מפני העתיד (אמנם יש מי שנמלטים מפני עברם, או מפני ההווה המציקים): “גַּם אוֹתְּךָ יַשִּׂיג הֶעָתִיד, גַּם אִם מִכְּבָר נִשְׂרָךְ הוּא מֵאָחוֹר”. באופן אבסורדי, דווקא הידיעה על כך מגבירה את תחושה של “מעגל סגור” ללא מוצא, בנתיב שנקבע מראש, שאין ממנו מפלט. ולא משנה מה החלטנו ומה בחרנו ומה השגנו – הסוף הוא זהה לכולנו.   

התחושות הללו, ונוספות, הן בין הסיבות, המעט אמורפיות, המחוללות את הצער המתואר בשירים רבים אחרים. לא אחת המילה צער מופיעה בשירים בצורה מפורשת, ועדיין אינה מלווה בסיבה ברורה, מובהקת. לרוב, ההסבר או הגורם המחולל את הצער הוא פילוסופי-מופשט. כך, תיאור הצער כמלווה את הדובר בטיולו, כ”כלבו האהוב”, בשיר “אדם הולך”, שבו באשר ילך האיש, צערו ילך עמו. מותר לסבור שהליכה יחד זו, יש בה גם משום גילוי נאמנות ואהבה הדדיות. לשון אחר: ראוי שנשאל מי הוא בעצם שמלווה את מי, והאם אין בהליכה יחד משום הרגל, עד כדי אי-רצון להפרד מהצער, שנעשה לבן לוויה נוח. יתר על כן, “צַעֲרוֹ כְּצִלּוֹ מִתְאָרֵךְ בִּנְפֹל הָעֶרֶב”, שעם הזמן המתמשך, לעת בגרות וזקנה, גובר גם הצער. צער זה, כמו הצל, כ”מלווה” קבוע, שב גם בשיר “אין אדם משאיר מאחוריו”, שתואר למעלה, שגם בו “אֵין אָדָם מַשִּׁיל אֶת צִלּוֹ”.

הצער, והגורמים לו, אינם בהכרח פרי ארוע כזה או אחר, או של התנהגות, טבע אנושי או אקט של בחירה בדרך אחת במקום השניה. בשירים רבים הצער נרמז כמצב נתון, מעין תכונת טבע אינהרנטית הטבועה בנפש, ואף כמין ירושה “תורשתית” רב-דורית, שקיבל מאמו. כך, בשיר “דלילול”: “בִּנְשִׁימָה אֲרֻכָּה