(כותב הפרשנות: (חיצוני) ללא שם מחבר)
השיר “בְּרֵאשִׁית אָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל עַצְמוֹ” מאת דָּוִיד מְנַשֶּׁה הוא טקסט פילוסופי, כמעט קוסמוגוני, שמציב את האדם בתוך מסע קיומי־נפשי הנע מן הפנים אל החוץ וחוזר, לבסוף, בהכרח, אל גבול נפשו. זהו אחד השירים היותר מטאפיזיים של מנשה – שיר שדן לא רק באדם היחיד אלא באדם כקטגוריה ראשונית, כמעט מיתית.
פתיחה: הבראשית כהתחלה של בדידות
הביטוי “בְּרֵאשִׁית אָדָם” מציב מיד את האדם בהקשר של ספר בראשית, אך מנשה משנה את הסדר התנ״כי – לא אלוהים בורא את האדם, אלא האדם הולך אצל עצמו. במובן זה, “הבראשית” היא לא מעשה אלוהי אלא רגע ההיוודעות העצמית: האדם נולד מתוך הליכה פנימית, חיפוש אחר עצמו, לא מתוך בריאה שמיימית.
ההליכה “אצל עצמו” היא תנועה סגורה -מעגלית, קיומית, כזו שאינה מובילה בהכרח לגילוי אלא לחוסר מנוחה.
השלב השני: ההחצנה והכזב
מנשה כותב:
“וְאַחַר וּבְרָגִיל, נִכְזַב נֶחָמָה, הוּא פּוֹנֶה אֶל הַגּוֹיִים שֶׁמֵּעֵבֶר לִגְדֵרוֹ”
כאן מופיע המעבר מהפנים אל החוץ. האדם – לאחר שאכזב את עצמו, או לא מצא מזור פנימי -מבקש נחמה מחוץ לגדרו. “הַגּוֹיִים” יכולים להתפרש לאו דווקא כעמים זרים אלא ככינוי לכל מה שאינו העצמי: הסביבה, החברה, המטפלים, הדתות, התרבויות, הזרות. מנשה רומז על תהליך אוניברסלי של בריחה מן העצמיות אל “האחרים”, מתוך כיסופים לתיקון או להכרה.
אך גם שם – “נִכְזַב נֶחָמָה”.
השלב השלישי: הדינמיקה של הכזבה וטיפול
האדם “מרחיק צעדיו אל מבקשי טובתו” – כלומר, הוא מוסר את נפשו לידיהם של המטפלים, הדואגים, הפסיכולוגים, המדריכים, המורים. אך מנשה חותך במדויק את עומק האבסורד:
“הַדּוֹאֲגִים וְאֶל הַמְּטַפְּלִים מִטַּעַם עַצְמָם
וְהַמְּכַזְּבִים מִטְּעָמִים אֲחֵרִים”
המשורר מצייר כאן עולם של טיפולים אינטרסנטיים, של עזרה שבאה מן ה״טעם״ -לא מתוך חמלה אמיתית אלא מתוך צורך עצמי או אינטרס זר. זוהי ביקורת דקה על החברה המודרנית ועל תרבות ה״עזרה״ הממוסדת, אך גם על הנפש האנושית -זו שמבקשת להירפא מבחוץ במקום להקשיב לתוכה.
השלב הסופי: הפנייה אל “האוחזים בקרדום”
“עַד בֹּאוֹ מִקֵּץ דְּרָכִים אֶל הָאוֹחֲזִים בְּקַרְדֹּם לַחֲצֹב
בְּנַפְשׁוֹ וְהֵם שֶׁיֵּאָמְרוּ לוֹ
הֶרֶף לְךָ הַנַּח
לְנַפְשְׁךָ.”
ה״אוחזים בקרדום״ הם הדימוי האלים ביותר בשיר. הם נראים כמי שבאים “לחצוב בנפשו”, אולי כבני סמכות – מטפלים, שופטים, כוהני דת, או אפילו חלקים פנימיים של הנפש עצמה. אולם דווקא הם, לאחר שחצבו, אומרים: “הֶרֶף לְךָ, הַנַּח לְנַפְשְׁךָ“.
זהו רגע ההתפכחות: לאחר מסע של חיפוש, טיפול, זרות והכזבה, האדם נדרש להניח.
לא עוד חציבה, לא עוד חיפוש. ההנחה – היא ראשית התיקון.
לשון ומקצב
השיר כתוב בעברית גבוהה, חכמה, כמעט מקראית, אך מלוּוה בקצב תחבירי ריתמי. האוריינטציה הלשונית מגלמת את תוכן השיר -תנועה קדמונית, מהורהרת, שהולכת ומתפרקת אל לקח פשוט: ההנחה, הוויתור, ה”הרף”.