יוכבד בן דור (מתוך עמוד הפייסבוק שלה)
יוכבד בן דור (מתוך עמוד הפייסבוק שלה)

תְּמִימָה כְּמוֹ אוֹר עַל פְּנֵי הַמַּיִם / יוכבד בן-דור –

אֱלוֹהִים

גַּם אִם אֲנִי נִרְאֵית תְּמִימָה כְּמוֹ אוֹר עַל פְּנֵי הַמַּיִם

אַל תִּטְעֶה בַּשֶּׁקֶט שֶׁבִּי. אֲנִי רוֹאָהּ עַד הַסּוֹף,

נוֹגַעַת בֶּאֱמֶת בְּלִי מָסָךְ, צוֹעֶדֶת בִּמְצִיאוּת יְחֵפָה,

אֲבָל בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה. עַל גּוּפִי שִׂמְלָה שְׁקוּפָה,

וְהַלֵּב חַד, עֵר, לֹא מִתְפַּשֵּׁר…

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

 

 
(לקוח מתוך עמוד הפייסבוק של יוכבד בן דור) 
 

 

השיר של יוכבד בן דור הוא שיר חזק, מורכב ומרתק. הוא בנוי כפנייה ישירה אל אלוהים, אך אין זו תפילה רגילה או כניעה שקטה, אלא דיבור טעון, מודע לעצמו, שיש בו גם מידה של עמידה ואפילו התרסה. כבר במשפט הפותח –”גם אם אני נראית תמימה כמו אור על פני המים” – הדוברת מציבה פער בין מראה חיצוני רך, שקט ואסתטי, לבין עומק פנימי שאינו ניתן לזיהוי במבט ראשון. האור על פני המים הוא יפה ושליו, אך גם שטחי; הוא אינו חושף את מה שמתחת. מכאן מגיעה השורה המכריעה: “אל תטעה בשקט שבי”. הפנייה הזו לאלוהים יוצרת מתח מעניין. מצד אחד, עפ”י ההנחה התיאולוגית, אלוהים אינו יכול לטעות; מצד שני, הדוברת בכל זאת בוחרת לומר זאת, ולכן האמירה אינה רק תאולוגית אלא קיומית: היא מכוונת לא רק לאלוהים, אלא גם לכל מי שמתבונן בה – ואולי גם לעצמה. זהו רגע שבו השיר פועל בו־זמנית כדיאלוג וכמונולוג: הדוברת מדברת אל אלוהים, אך גם מגדירה את עצמה מול העולם. המשך השיר מעמיק את הדמות: “אני רואה עד הסוף, נוגעת באמת בלי מסך, צועדת במציאות יחפה”. אלו דימויים של חשיפה ישירה, לא מתווכת, כמעט פגיעה – “יחפה” מרמז על מגע בלתי מוגן עם המציאות. אך דווקא מתוך הפגיעות הזו עולה כוח: בעיניים פקוחות לרווחה”. כלומר, אין כאן תמימות עיוורת, אלא מודעות חדה, מפוכחת. הדימוי “על גופי שמלה שקופה” מחדד את המתח הזה עוד יותר. השקיפות מבטאת חשיפה מלאה, אך אין זו חולשה, אלא עמדה מוסרית: להיות גלויה, ישירה, אמיתית, כפי שמדגישה השורה “והלב חד, ער, לא מתפשר”.  הלב אינו רך בלבד, אלא גם חד וביקורתי. זהו ציר מרכזי בשיר: שילוב של רוך עם נחישות. השורה המסיימת, “אהיה אשר אהיה”, פותחת רובד משמעותי במיוחד. מצד אחד, זהו רמז לאלוהים, ולכן ניתן לראות בו ביטוי לאמונה או להזדהות עם האלוהי. מצד שני, כשהדוברת מאמצת אותו לעצמה, היא מבצעת מעין היפוך: היא לוקחת ביטוי של סמכות אלוהית ומחילה אותו על זהותה שלה. בכך היא אינה רק מאמינה, אלא גם מגדירה את עצמה כבעלת קיום עצמאי, שאינו תלוי בפרשנות של אחרים. לכן, השיר אינו רק הצהרה על כנות פנימית, או תיקון של רושם חיצוני. הוא מציג דמות שמסרבת שיגדירו אותה דרך עדינותה או שקיפותה, ומתעקשת על מורכבות: היא גם חשופה וגם חזקה, גם פגיעה וגם חדה.

 

 

 

(ביקורת זו התפרסמה בראשונה כמשוב לשיר זה, בדף הפייסבוק של יוכבד בן דור:

(2) יוכבד בן דור – יום השואה תשפ”ו אלוהים גם אם אני נראית תמימה כמו… | Facebook)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.