– מאת מארי רוזנבלום –

          (פורסם בפורטל “בכיוון הרוח”) 

  שני אנשים נפגשים אקראית בתור לקופת חולים. מתפתחת שיחה, כזו קטנה, על הא ודא. נפרדים. מברכים לשלום והולכים לדרכם. לאחר זמן הם נפגשים שוב. משהו מתרקם לו בינתיים. משהו קטן. נוצר עוד נדבך ולאחר מכן עוד אחד.

פתאום הם כבר מכירים, שואלים שאלות על המשפחה, הילדים, הבריאות…..

כך גם קרה לי עם ספרו של דויד מנשה.

נפגשנו במעלית, באולם תיאטרון “אלהמברה”. נזכרנו שפעם הכרנו באמצעות השירה. דויד הזמין אותי לאירוע ההשקה וביקש שאקרא את שיריו. משהבעתי הסכמתי נשביתי.

עכשיו הוא וספרו בזיכרוני.

קוראת שיר ועוד שיר וצוחקת וכואבת ונוגעת וכותבת.

מגבעתו היא סימן ההיכר שלו. מה הוא מחביא שם? אני כמעט בטוחה שכל סודותיו  גנוזים שם. השירים שלא כתב, אגדות ילדים, מדורות שבט, כישופים, כעסים, פחדים, צער ותהייה, ציפורים ועוד.

בהתכתבותי עם דויד ציינתי כי בשיריו, גם הקשים ביותר, מצאתי הומור והוא טען ש”זוהי תגובה פסיכולוגית כדי לא להיות עצובים” .

בכריכת ספרו כתוב:

“הצער, בשירתו של דויד מנשה, הוא בן לוויה שמוליכים לטיול ככלב אהוב, אך גם מצע לנחמה. תיאורי הנוף הפנימי, או המציאות הפנימית, הם לא אחת הכרה מפוכחת בקטנותו של האדם מול כוחות הטבע והגורל ובה בעת, פיוס והשלמה איתם. בשיריו שוזר דויד מנשה שירים באופן מהפנט, ומצייר תמונות חיים מול מדורת שבט, שהיא גם מדורה אישית.”

אָדָם הוֹלֵךְ 

אָדָם הוֹלֵךְ עִם

צַעֲרוֹ כְּמוֹ מוֹלִיךְ אֶת

כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל

עַרְבִית.

אָדָם מַבִּיט לְאָחוֹר

כִּקְלוֹשָׁר דּוֹחֵף עֶגְלַת

מַרְכּוֹל גְּדוּשַׁת

בְּלוֹיָיו.

אָדָם מוֹדֵד אַהֲבָתוֹ

אֶל אֹפֶק וְצַעֲרוֹ כְּצִלּוֹ

מִתְאָרֵךְ בִּנְפֹל

עֶרֶב.

דויד מעביר לי את רגשותיו של האיש הזה. צערו, אומללותו, ואהבתו.             

 בשירו “רץ לפני המחנה”  מתלבט דויד האם “האויב” שנמצא שם תמיד הוא גם “אוהב”. שתי מילים כה מנוגדות וכה דומות.

דויד מתעסק גם עם המוות. כאן מצאתי הרבה הומור. המוות בשירו זה דומה להכנות לפני טיסה.

“ארזת?” (עמוד 10)

“גם אִם יִשְׁאֲלוּ  – וְנִרְאֶה שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ, הֲרֵי

כְּלוּם לֹא אָרַזְתָּ וְגַם כְּלוּם לֹא הִתְבַּקַּשְׁתָּ

לְהַעֲבִיר גַּם אִם נֶאֱמַר וְנִכְתַּב שֶׁמַּה

שֶׁאָמַרְתָּ אוֹ שֶׁעָשִׂיתָ, אוֹ לֹא אָמַרְתָּ

וְלֹא עָשִׂיתָ, יַעֲמְדוּ לְךָ לֶעָתִיד

לָבוֹא. עֵירֹם בָּאתָ וְעֵירֹם

תֵּלֵךְ.”

 העזתי לבקש מהאיש ולציין מהם שיריו האהובים והוא התפתל וכאב “כולם הם בני”.

אז לחצתי ולחצתי וקיבלתי והתעכבתי עליהם.

בפרק הקרוי “דרך צעיף עיני אימי” שימו לב כמה עדין וטהור הוא השם. אין גילוי פשוט וישיר. הגילוי הוא באמצעות הצעיף. מתאר את ילדותו, התה העירקי, הכנתו הטקסית והמכינה היא אמו, במו ידיה: