(לקוח מתוך עמוד הפייסבוק של שמעון רוזנברג)
– מאת ד”ר דויד מנשה –
השיר של שמעון רוזנברג, כמו ברבים משיריו, מחייב קריאה מרוכזת כדי לעמוד על המשמעויות העמוקות שלו. השיר מתאר תנועה פנימית וחיצונית של הדובר בין שני עולמות – העיר והכפר. אולם, מהר מאוד מתברר שלא מדובר רק במעבר גאוגרפי, כי אם במסע נפשי עמוק.
בתחילת השיר עוזב הדובר את העיר אל “הכפר הנרדם”. אלא שיש כאן כפל משמעות: לצד הדימוי האינטואיטיבי, של מקום שקט ורגוע, המילה “נרדם” יותר מרומזת שבמקום שוררים קיפאון, או חוסר חיות. דווקא שם, במקום שמסמל אוויר נקי, הוא אינו מוצא נשימה ולכן הוא ממהר לשוב אל העיר. כאן עולה מתח מרכזי: מה שנדמה כמקום חונק הוא גם מקור החיים, ומה שנראה כפתרון מתגלה כאשליה. בהמשך נכנס ממד הזמן: “ארבעים שנה אחריה”. גם כאן הביטוי טעון ומתכתב עם הערך המקראי “ארבעים שנה”: לא זה של “ותשקוט הארץ 40 שנה”, אלא של תקופת נדודים ארוכה, התבגרות או החמצה, שבמהלכן הדובר “נכרך”, כלומר מסתבך ונקשר ומתקרב אל “לב הסכנה”, אך אינו מעז להכיר באמת, או אף נמנע מלגעת בה. נקודת השיא של השיר מופיעה בהכרה הזו: קיימת “אמת פשוטה”, אך היא גם “חורכת”. האמת אינה מנחמת. היא כואבת, שורפת. למרות זאת, נטען, “אין לי דבר בלעדיה” ובכך מתגלה הקונפליקט הקיומי: האדם תלוי באמת, אך גם פוחד ממנה ולכן דוחה אותה.
חלקו השני של השיר הוא ביקורת חברתית חריפה. הביטוי “עדת קורח” מעלה אסוציאציה של מרד, כאוס והתנגדות, והעיר מתוארת כישות כמעט חיה ומאיימת, שעל לועה “כיפת פלדה” – דימוי של כוח ועוצמה (ניגוד מעניין ואף חתרני, ל”כיפת ברזל”, המכוונת להגנה מפני סכנה) ולופתת “גורים תמימים” בלשונה הרעה. העיר אינה רק מקום מגורים אלא כוח טורף, מפתה ומסוכן, שפוגע דווקא בחפים מפשע.
בסיום הדובר שב אל “מראת העיר”, כלומר אל המקום שבו הוא נאלץ להתבונן בעצמו דרך המציאות הזו. הוא כבר “מרותק אל האמת” ואינו יכול לברוח ממנה, אך גם אינו זוכה להכרה או שותפות שכן “אין רואה לה ושומע” והדובר נותר עמה לבדו. התמונה האחרונה, של “זר קוצים דומע” על ראשו, שחוץ מן הרמז הברור ליסוריו של ישוע, מספרת אמת טראגית: הידיעה וההכרה באמת אינן משחררות, אלא הופכות לנטל של כאב וסבל. השיר מציג בסיכומו של דבר אדם הנע בין צירים אינסופיים: בין בריחה להתמודדות, בין אשליה לאמת ובין שייכות לבדידות. האמת הפנימית, קובע השיר, הכרחית לקיום, אך גם עלולה לבודד ולהכאיב, במיוחד בעולם חברתי שאינו מוכן לראות או לשמוע אותה.