– מאת ד”ר דויד מנשה –
השיר “יום הזיכרון” של שושי קלאס הוא שיר קצר, צלול ומדויק, אך בעומקו הוא נושא מתח רגשי ורעיוני חריף. הוא עוסק לא רק ביום הזיכרון כטקס לאומי, אלא בפער שבין התודעה הציבורית של היום הזה לבין החוויה הקיומית והרגשית של האבל.
כבר בבית הראשון נבנית תנועה קולקטיבית עזה: “השיר היה משתנק מדי יום,/ מבקש לצעוק/, לקרוע את השמים…“/ השיר עצמו מואנש – הוא לא נכתב, לא מושמע, אלא משתנק. זהו פועל גופני, כמעט טראומטי. הקול חנוק, מבקש לפרוץ. השאיפה “לקרוע את השמים” מעצימה את תחושת הזעקה עד ממד מיתי כמעט. אחר כך נכנס המימד הציבורי. יש תפקיד. יש ציווי מוסרי. יש דרישה להחזיק מעמד. להעניק תקווה גם כשהשיר עצמו נחנק.
אלא שכבר כאן מסתמן סדק: השיר רוצה לצעוק, אך נדרש להתאפק ובאחת השורות החזקות והמבריקות ביותר נטען: “וקורס השיר מעומס יתר של ‘הותר לפרסם'”. הביטוי הביורוקרטי־צבאי, שבישראל הפך כבר לקוד של אסון – מקבל כאן משמעות שירית. לא מדובר רק במילים שמבשרות מוות, אלא בעומס הבלתי נסבל של ריבוי האובדן. השיר קורס. לא המדינה, לא החברה, אלא השיר. כלומר: השפה עצמה מתקשה לשאת את המציאות וה”שורות מועדות, (וה)מילים תועות”. זו שורה מטא־פואטית מובהקת: השורות מועדות כמו גוף כושל והמילים תועות כמו תודעה שאיבדה כיוון. ואז בניסוח עוצמתי, אנו מקבלים לא שיר על אבדון, כי אם “שיר באבדון”. השיר עצמו שרוי בתוך החורבן.
אחר כך מגיע שבר מבני ורעיוני: “אבל היום אפשר”. כאן מתרחש היפוך גמור: היום, יום הזיכרון, אינו יום של קול לאומי, אלא יום של היתר. היתר למה? “היום אין מפציר – חדל מנהל, דוקא עכשיו השיר מחריש”. זהו פרדוקס עצום. השיר שותק דווקא כשהציווי הציבורי נפסק, כשה”קול המנהל” נדם. לא כי אין מה לומר, אלא כי הכאב עמוק מדי.
שיאו של השיר הוא הצמצום אל הקודש, בסיום מופלא בפשטותו. אחרי כל הדחף “לקרוע את השמים”, השיר: “מבקש רק לעטוף לחבק/ בעת קדיש”. מתנועה של קריעה לתנועה של חיבוק. זה מעבר דרמטי. השירה, שנכשלה לזעוק, מצליחה לבסוף לעשות דבר אחר: לנחם. זה אולי תפקידה העמוק.
מעבר לאבל, יש כאן גם אמירה עדינה אך נוקבת על שיח הזיכרון בישראל: עודף הודעות המוות; העומס של השפה הציבורית; השחיקה של הטקס ואולי גם גבולות הרטוריקה הלאומית מול כאב ממשי. המשוררת אינה מתעמתת עם הטקס, אך חושפת את נקודת השבר שלו.
השיר מרשים במיוחד משום שהוא כותב על אובדן דרך משבר השפה עצמה. לא רק האבל מתואר, אלא גם אי־היכולת לדבר אותו. התובנה העמוקה ביותר שלו, בעיניי, היא זו: כאשר השפה הלאומית קורסת, השירה אינה מציעה פתרון, רק מחווה אנושית קטנה, כמעט חרישית: לעטוף, לחבק, ללוות. זה, אולי, יותר מכל צעקה, הוא שיר זיכרון.
