ביטאון שירה, גיליון מס’ 179
לֹא הָאֲדָמָה הִיא הַמְּקֻלֶּלֶת
לֹא הָאֲדָמָה הִיא הַמְּקֻלֶּלֶת, לֹא הָאָרֶץ, לֹא
הַנְּחָלִים, לֹא הָעֵצִים, לֹא הַיָּם. בְּנֵי הָאָדָם
הֵם הַמְּאָרְרִים, הֵם הַמְּנַגְּעִים, הַמְּחַלְּלִים
בְּמַגָּעָם אֶת הָאֲדָמָה.
לֹא, לֹא הָאֲדָמָה מְקֻלֶּלֶת, שׁוּם אֶרֶץ
לֹא מְקֻלֶּלֶת. לֹא יַד הָאָרֶץ, יַד בְּנֵי
הָאָדָם, אַנְשֵׁי דָּמִים, רוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים
וְשׁוֹפְכֵי דַּם הָאָדָם בָּאָדָם, רַק יָדָם,
הַמַּחֲצִיפִים לִכְתֹּב עִנְבֵי זַעַם עַל פְּרִי
הַגֶּפֶן, הַטּוֹפְלִים בְּרִשְׁעָם כָּל אָשָׁם
בָּאָרֶץ הַטּובָה וְקוֹרְאִים לָהּ מְקֻלֶּלֶת,
אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ, רַק יָדָם בַּמַּעַל.
לֹא הָאֲדָמָה אֲרוּרָה, לֹא שוּם אֶרֶץ מְקֻלֶּלֶת.
לָהֶם, לַמְּקַלְּלִים, מוצִיאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ רָעָה,
לָהֶם שֶׁצָּבְעוּ נְהָרוֹת בְּדָם, שֶׁהֵצִיפוּ אֶת
הָאֲדָמָה דָּמִים, לָהֶם יִקָּרֵא מְקֻלָּלִים.
וְהָאָרֶץ שׁוֹתֶקֶת אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעִים
וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, אֵין קֵץ.
אפריל 2017