ו”כְּאֵבָיו” (בית ב’). זהו שוב הצער, שתוק ובעל כרחו, שלא רק “מִתּוֹךְ אַחֲרָיוּת שֶׁמָא יָבוֹא אַחֵר לְהִתְעַטֵּף בִּיִסּוּרָיו (שם, וכהמשך לאימאז’ יומיומי  נוסף, המתנשא בדומה לנזכר קודם, כה נפלא לטעמי לסמל כלל אנושי בבית א’: “…אֵין נוֹטְשִׁים /חֲבֵרִים וָתִיקִים לַדֶּרֶךְ/כְּמוֹ הָיוּ מְעִיל יָשָׁן שֶׁמַּשְׁאִירִים/עַל סַפְסָל בַּגַּן”. החברים הותיקים לדרך הם אנחנו, בני האדם ההולכים יחד /או בנפרד באותה דרך, הצער, והוא, הדובר, לא משאירו “גלוי” אחריו מאחור בחייו, כל שכן אחר כך, בחדלונו), אלא ועיקר, משום היותו חוויה קיומית בסיסית וקולקטיבית, כזו הנרשמת גם כסכום קצר אך ודאי מפיו של איוב: “הָאָדָם לְעָמָל יוּלָד” (איוב ה’/7,  ו”עמל” בהקשרו שם, כאב).

 ובוודאי לכותבו, תחושת הֶתֵר מתוך איסור, הצצה, מציצנות בחשיפה, טפח וטפחיים. וכן גם  בשיר “אֵין אָדָם מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר” (עמ’17): אֵין אָדָם מַשִּׁיל/אֶת צִלּוֹ כִּי לֹא יִהְיֶה/עוֹד מָקוֹם לְהִסָּתֵר מִצִּללֵי אֲחֵרִים”. הצל הוא של הדובר אבל גם של ה”אחרים”, בני האדם בכלל, גם קוראיו כנזכר, והוא לשון אחר, ל”דְּאָגוֹת, הִסּוּסִים וּפְחָדִים” (בית א’) ו”כְּאֵבָיו” (בית ב’). זהו שוב הצער, שתוק ובעל כרחו, שלא רק “מִתּוֹךְ אַחֲרָיוּת שֶׁמָא יָבוֹא אַחֵר לְהִתְעַטֵּף בִּיִסּוּרָיו (שם, וכהמשך לאימאז’ יומיומי  נוסף, המתנשא בדומה לנזכר קודם, כה נפלא לטעמי לסמל כלל אנושי בבית א’: “…אֵין נוֹטְשִׁים /חֲבֵרִים וָתִיקִים לַדֶּרֶךְ/כְּמוֹ הָיוּ מְעִיל יָשָׁן שֶׁמַּשְׁאִירִים/עַל סַפְסָל בַּגַּן”. החברים הותיקים לדרך הם אנחנו, בני האדם ההולכים יחד /או בנפרד באותה דרך, הצער, והוא, הדובר, לא משאירו “גלוי” אחריו מאחור בחייו, כל שכן אחר כך, בחדלונו), אלא ועיקר, משום היותו חוויה קיומית בסיסית וקולקטיבית, כזו הנרשמת גם כסכום קצר אך ודאי מפיו של איוב: “הָאָדָם לְעָמָל יוּלָד” (איוב ה’/7,  ו”עמל” בהקשרו שם, כאב). 

ההכרח המודע ב”כיסוי” הופך את ה”אני”

 הכואב למנוכר כביכול, “מְסַפֵּר” “שֶׁאֵינוֹ נוֹכֵחַ”, 

המתבונן, חיצוני רק לאניותו שוב בצער, במוות, 

ובכך מונע מעצמו לבכות, “לגלות”

 אכן, מציאות, מציאותו של צער יומיומי, קיומי של הדובר, של כולנו לפנינו, “נגלית” לרגע “נקלפת” מ”כסוייה” אמנם ובעל כורחה, בעוצמה, אך כל זאת בשל אי היכולת להכילה יותר (הלב קטן מדי כאמור) על ידי מי שהוא עצמו ומלכתחילה, נועד להיות שתוק, לא מאמין ביכולת האנושית בכלל להשיח, לדבר ולהידבר בה ובכך אולי גם להיסעד. מיד אחר כך היא תכוסה, חייבת, שוב (ראה על כך עוד גם בשיר “מַסָּע אֶל מַחְשָׁבָה אַחֶרֶת בעמ’ 18:” הַאִם לְהוֹתִיר אֶת כָּל, אוֹ רַק/ חֵלֶק, מִן הַמּוּעָקוֹת מֵאָחוֹר,/ כְּמוֹ הָיוּ הַמְּעִיל שֶׁלֹּא/ נִלְבַּשׁ הַשָּנָה וּמְאֻחְסָן בַּאֲרוֹן/ בִּגְדֵי הַחֹרֶף וְתוֹרוֹ אוּלַי עוֹד/ יַגִּיעַ. אוּלַי אַחֲרֵי הַקַּיִץ שֶׁיָּבוֹא”, או קצרות, נוקב כל כך בשיר הסמוך אליו,” עץ מספר מאה ארבעים וחמש “, עמ’ 19:” …הַמְּסַפֵּר אֵינוֹ מַרְשֶׁה/ לְעַצְמוֹ לִבְכּוֹת גַּם כְּשֶׁלִבּוֹ/ נֶחְמָץ אֶל מַרְאֵה הָעֵצִים שֶׁמֵּתוּ/ הַחֹרֶף זְקוּפִים…”. ההכרח המודע ב”כיסוי” הופך את ה”אני” הכואב למנוכר כביכול, “מְסַפֵּר” “שֶׁאֵינוֹ נוֹכֵחַ”, המתבונן, חיצוני רק לאניותו שוב בצער, במוות, ובכך מונע מעצמו לבכות, “לגלות”, סופר, מונה ובפסיחות כאמור במקום זאת כ”כסוי” אירוני מרוחק את מספר העצים, באיזה פונט נכתב הכתוב ומאיזה חומר, נחושת, עשויה הלוחית, עובדות).

ל(אמור, ובמילים הביאליקאיות הקצרות ועם זאת מדייקות, גם “כיסוי”, גם “גלוי” או עפ”י הזֹהר, “מקום שההפכים מתאחדים בשרשם”, “מבוע”, מבע נובע “אחד שהוא יסוד” של “אני” מיוסר נפרס ונפרט לעינינו והוא לבטח שירה: “יצירת רוח שיש בה מהד אחד משלושה אלה (הנגינה, הבכי והצחוק), חייה חיים וטוב ורצוי  כמה, שבאה בכל זאת לעולם”.

“…הצער גדול ונותר ככזה איפוא, 

הלב קטן אבל השיחה עליו 

כאמור מסוכנת, בלתי אפשרית.

 לא נותר לדובר לפיכך אלא להשאר 

בתחומיו, שותק…”

התשובות לכך מיד ובתחילה ניתנות בשיר הפותח, לא בכדי כמובן: “וּמְשִׂיחִים הָיִינוּ/ בַּצַּעַר, וְצַעֲרֵנוּ מַהוּ/ וְהוּא אַף אֵינוֹ/ כַּפָּרַת עוֹלָם/ כִּי לֹא מְשׁיחִים/ הָיִינוּ. וְאוּלַי הוּא רַק/ קַטְנּוּת לִבּוֹ שֶׁל/ הָאָדָם, שֶׁצַּר הוּא/ מֵהָכִיל” (נכתב  ב-1978). שרית שלו עם אחרים על צער, שלו, של אחרים, אף היא בבחינת קל וחומר כך, ועל כן למעשה אינה מביאה לידי כפרה “כִּי לֹא מְשִׁיחִים הָיִינוּ”, אין בה את המחילה, הפורקן שמקיימת הקתוליות בשמו של משיח כל שכן, וגם אם כן ולמרות סכנתה היתה מתקיימת, מאחר שהצער כנושאה בלאו הכי לא היה מתכפר, לא נפרק, עפ”י תענית ה’/ב’ סכנה גדולה כרוכה בשיחה בעת סעודה, שמא יבוא לידי חנק אחריה (“א”ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד”) ומאחר שכך, הזיקה אותה יוצר הדובר בשיר בין שיחה אפ”משתחרר” על אף הצורך האנושי (סעד/סעודה) כל כך בה (בשיחה) ובו (בכפרה, בשחרורו): “וְאוּלַי הוּא קַטְנּוּת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁצַּר הוּא מֵהָכִיל”. הצער גדול ונותר ככזה איפוא, הלב קטן אבל השיחה עליו כאמור מסוכנת, בלתי אפשרית. לא נותר לדובר לפיכך אלא להשאר בתחומיו, שותק (או מתגמגם. הפסיחות בין השורות באות לבטא אכן את השבר  הקושי הראשוני, מובנה כל כך מלכתחילה), ללא סעד, ללא קומוניקציה עם האחרים, הסועדים האפשריים, וקרי גם קוראיו של הספר, וכל זאת כאמור בפתחו וכן מיד אחר כך, אם כי בכתיבה כרונולוגית מאוחרת ובוגרת, בשלה מן הסתם יותר גם בהמשכו (עמ’ 9 “אָדָם הוֹלֵךְ”): אָדָם הוֹלֵךְ עִם/צַעֲרוֹ מוֹלִיךְ אֶת/כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל עַרְבִית”. איזו אירוניה חריפה, כאובה נישאת ומתנשאת בסצנה, לכאורה ריאלית שולית, יומיומית זניחה כל כך, טיול של ערב עם כלבלב בן בית אהוב לצורך הטלת צרכיו והוא לא אחר מאשר שוב הצער, ואיזה אימאז’ עוצמתי נפלא ובלתי ניתן להישכח כל כך!

טובה אסנת זלוטוגורסקי היא אשת-חינוך ומשוררת שפירסמה, עד כה שני ספרי שירה. היא השתתפה בערב ההשקה של “מציאות נקלפת” ובמסגרתו נשאה את ההרצאה “על גילוי וכיסוי”.