– מאת ד”ר דויד מנשה- 

השיר שבצד שמאל, מאת בת שבע קציר, הוא שיר מרשים, נוקב ומטלטל, המציב את הקורא על סף דלת שאין ממנה מנוס. היצירה נפתחת באומץ רב כשאין זו כמיהה למרחב פתוח או לחופש שאפשר לשאוף לתוכו, אלא ההכרה כי  “אתה על סף הדלת / לצאת מעצמך”. השורות הראשונות הללו מציבות תפיסה רדיקלית שאינה מניחה לקורא להישאר אדיש: העצמי עצמו אינו בית, כי אם התא הצפוף שממנו חייבים להימלט. הדלת הפכה לסף בלתי אפשרי בין האדם לבין הצורך הנואש להשתחרר מנוכחותו שלו. מכאן והלאה, השיר נפרש כמהלך ארוך וסיזיפי של ניסיונות חוזרים ונשנים –  לפתוח דלתות, להשתיק רעשים, למחוק עקבות ולהסיר גירויים קטנים – שרק מעמיקים בהדרגה את תחושת המלכוד והחנק.

ככל שהקריאה מעמיקה, מתברר שהגוף והבית, שני מתחמים שאמורים באופן טבעי להעניק ביטחון ומנוחה, הופכים לזירות של חיכוך מתמיד. הפתיחה של המערכה הגופנית מציבה תמונה קשה וחסרת פשרות: שיניים מהודקות על  “חגורת הלב”, וענף צורמני שמגרד  “את דפנות הגולגולת”. הלב, אותו מרכז רגשי עדין, אינו פועם בחופשיות אלא נתון תחת הידוק חונק, והדימוי של הענף ממחיש מחשבה טורדנית ופציעה פנימית שאינה מרפה ושורטת את גבולות ההכרה מבפנים. מוטיב הדלת מקבל בהמשך מימוש מוחשי בדמות מפתח שנשחק בתוך מנעול סרבן, כשהפעולה החוזרת של סיבובו אינה פותחת את הדלת אלא משאירה סימנים בבשר:  “המתכת חורצת חריצים בכף ידך”. יש כאן תנועה מעגלית שאין ממנה מוצא; המאמץ גדל, אך התוצאה נותרת בעינה.

הכליאה הזו זולגת אל הפרטים הקטנים והיומיומיים ביותר, כאילו המציאות כולה התגייסה כדי ללחוץ על הנפש. תפר החולצה הגס שורט את הבשר, ומשיכת הבגד, שחרורו או הידוקו מחדש אינם מביאים מנוח לנוכח הקביעה האכזרית ש”אין תנוחה שאינה מכאיבה”. זוהי פסיקה המבהירה שאין עוד דרך להתמקם בעולם בלי לחוש בכאב, ושינוי התנוחה רק מעביר את אי־הנוחות ממוקד אחד לאחר. אפילו הגוף עצמו נסגר פנימה, כשהשכמות מתקרבות זו לזו  “כמו שתי דלתות במעבר צר” שביניהן נתקע האוויר, וצמרמורת מטפסת מעצם הזנב באופן שאינו נתון לשליטה.

הבית עצמו אינו מציע מקלט מפני המועקה. במטבח, הברז מטפטף, והידית מסובבת שוב ושוב בכוח עצום  “עד שהפרקים מלבינים”, בעוד הטיפה ממשיכה לנפול והכיור מחזיר את הקול  “בדיוק מכאיב”. ההד פועל כאן כמראה אקוסטית המחזירה אל האוזן בדיוק את מה שהתודעה מבקשת להשתיק. השקט אינו קיים עוד; הוא הוחלף ברעש בלתי פוסק המפרק את שארית הסבלנות.

הזמן הופך למנגנון סגור ומאיים שאין דרך להימלט ממנו. הוצאת הסוללה מן השעון התלוי על הקיר אינה מפסיקה את התקתוק, שממשיך להכות בעקשנות  “מאחורי עצמות הרקה”. המנגנון אמנם פורק פיזית, אך חוויית הזמן הנוקש מעוגנת כעת בעומק הגולגולת. במקביל, התקליט בפטיפון מנגן ללא הפוגה, והאדם מוצא את עצמו במאבק נואש מול הדיבור עצמו, כשהוא מנסה לבלוע את ההברה האחרונה ולהחזיר אותה  “אל מורד הגרון, אל המקום שבו עוד הייתה תנועת לשון” – ניסיון כושל לבטל את שנאמר ולהשיב את הזמן לאחור.

המאבק מומר בהמשך אל שולחן הכתיבה, המקום שבו אמור היה להתגלות פתרון או ביטוי צלול. מחיקת מילה בדף מקומט פוצעת את הנייר שוב ושוב, אך פירורי המחק נדבקים לאצבעות והאותיות מסרבות להיעלם, נותרות לכודות  “בתוך הסיבים הקרועים”. מחיקה זו אינה מבטלת דבר אלא רק פוצעת את מצע החומר, והיא מהדהדת את כלל הפעולות הפיזיות בשיר – שפשוף, הידוק, סיבוב ומחיקה – שכולן שואפות לשנות מצב קיים אך מותירות פציעה עמוקה יותר. כך גם הניסיון לנקות את הלב עצמו, בשפשוף על פני המעגילה, מותיר בחילה מרה ו”הכתם לא יורד”. הניסיון לטהר את הפנים נכשל פעם אחר פעם.

הניכור מתפשט בהדרגה אל הקשרים האנושיים והחיים עצמם. אין עוד רצון לנגוס “בפרי החיים”, הלסת מסרבת להיפתח, והעיניים “אינן יוצרות מפגש” אמיתי עם האחר. כל מילה טובה שמופנית אל האדם נטרקת בחשדנות ואינה מצליחה לחדור את השריון. השריר מתקשה תחת יד חמה המונחת על הכתף, והישיבה על הכיסא המוצע מנוצלת רק בקצהו המרוחק, כשכפות הרגליים  “דרוכות לקום” ולהימלט בכל רגע. אפילו בלילה, המיטה אינה מקלט; הפיכת הכרית אל הצד הקר ומתיחת הסדין אינן מביאות שקט, שכן הקמט חוזר ונכרך סביב הקרסול, והסדין  “מתקמט במקום אחר”.

בשיא דרמטי, השיר פורץ את גבולות החדר הביתי כשהאדם שוקע  “כבולען בים המוות, אל תוך האגן”. המולקולות האטומיות נאטמות זו לזו, והשורה המפתיעה  “אין ממון לחמצן” מאחדת קיום פיזיולוגי בסיסי עם אטימה מוחלטת, שבה האוויר עצמו הופך למצרך נדיר ויקר שאין עוד משאבים לרכוש אותו.

לבסוף, מתוך האטימה הזו, מגיחה המילה האחרונה בשיר, מפורקת ומעוצבת באותיות בודדות: חרטה. מילה זו מאירה את היצירה כולה באור אחרון, ומבהירה שכל הניסיונות לשלוט במציאות, לסגור ברזים, למחוק מילים וליישר סדינים לא היו אלא כמיהה בלתי אפשרית למחוק את העבר. החרטה היא הכתם שאינו יורד, האותיות הנותרות בסיבים הקרועים, וההבנה שהאדם כלוא לא רק בגופו, אלא בעיקר בזיכרון מעשיו ובמה שכבר נחרת בנפש ולעולם לא יימחק.

יצירה שירית זו מביאה עמה הישג פואטי מרהיב; היא ממחישה כיצד כישרון כתיבה אמיתי מסוגל לתרגם מועקה נפשית חמקמקה ומופשטת לחוויה פיזית דורסנית שקוראת את הקורא לסדר ומותירה אותי משתאה לנוכח הדיוק המופלא והעוצמה הרגשית האדירה שהיא מציפה.

 
 
אַתָּה עַל סַף הַדֶּלֶת
לָצֵאת מֵעַצְמְךָ.
שִׁנַּיִם מִתְהַדְּקוֹת עַל חֲגוֹרַת הַלֵּב.
עָנָף צוֹרְמָנִי מְגָרֵד
אֶת דָּפְנוֹת הַגֻּלְגֹּלֶת.
שִׁנַּיִם מִתְחַכְּכוֹת זוֹ בָּזוֹ.
מַפְתֵּחַ נִשְׁחָק בְּתוֹךְ מַנְעוּל.
אַתָּה מְסוֹבֵב אוֹתוֹ שׁוּב,
הַמַּתֶּכֶת חוֹרֶצֶת חֲרִיצִים
בְּכַף יָדְךָ.
הַדֶּלֶת אֵינָהּ נִפְתַּחַת.
הַמַּפְתֵּחַ מַמְשִׁיךְ לְהִסְתּוֹבֵב.
תֶּפֶר הַחֻלְצָה, הַגַּס,
מִתְחַכֵּךְ בַּבָּשָׂר.
אַתָּה מוֹשֵׁךְ אֶת הַבֶּגֶד,
מְשַׁחְרֵר,
מְהַדֵּק שׁוּב.
אֵין תְּנוּחָה שֶׁאֵינָהּ מַכְאִיבָה.
הַשְּׁכָמוֹת מִתְקָרְבוֹת זוֹ לָזוֹ,
כְּמוֹ שְׁתֵּי דְּלָתוֹת בְּמַעֲבָר צַר.
בֵּינֵיהֶן נִתְקָע הָאֲוִיר.
צְמַרְמֹרֶת מְטַפֶּסֶת
מֵעֶצֶם הַזָּנָב.
מַשֶּׁהוּ בְּךָ מִתְכַּוֵּץ.
בַּמִּטְבָּח הַבֶּרֶז מְטַפְטֵף.
אַתָּה מְסוֹבֵב אֶת הַיָּדִית
עַד שֶׁהַפְּרָקִים מַלְבִּינִים.
טִפָּה אַחַת עוֹד נוֹפֶלֶת.
וְעוֹד אַחַת.
הַכִּיּוֹר מַחֲזִיר אֶת הַקּוֹל
בְּדִיּוּק מַכְאִיב.
עַל הַקִּיר שָׁעוֹן.
הוֹצֵאתָ אֶת הַסּוֹלְלָה,
הַתִּקְתּוּק מַמְשִׁיךְ
מֵאֲחוֹרֵי עַצְמוֹת הָרַקָּה.
אַתָּה מְצַמְצֵם אֶת הָעֵינַיִם,
לוֹחֵץ אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם
עַל הָאָזְנַיִם.
הַמַּחַט מַמְשִׁיכָה לִנְעֹץ.
בְּאוֹתוֹ תַּקְלִיט בַּפָּטֵפוֹן.
אַתָּה מְנַסֶּה לִבְלֹעַ
אֶת הַהֲבָרָה הָאַחֲרוֹנָה,
לְהַחֲזִיר אוֹתָהּ
אֶל מוֹרַד הַגָּרוֹן,
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עוֹד הָיְתָה
תְּנוּעַת לָשׁוֹן.
עַל הַשֻּׁלְחָן דַּף מְקֻמָּט.
אַתָּה מוֹחֵק מִלָּה,
עוֹבֵר עָלֶיהָ שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁהַנְּיָר נִפְצָע.
פֵּרוּרֵי הַמַּחַק
נִדְבָּקִים לָאֶצְבָּעוֹת.
הָאוֹתִיּוֹת עֲדַיִן שָׁם,
בְּתוֹךְ הַסִּיבִים הַקְּרוּעִים.
אַתָּה מְשַׁפְשֵׁף
אֶת לִבְּךָ עַל פְּנֵי הַמַּעֲגִילָה.
בְּחִילָה מָרָה עוֹלָה,
הַכֶּתֶם לֹא יוֹרֵד.
אֵין רָצוֹן לִנְגֹּס
בִּפְרִי הַחַיִּים.
הַלֶּסֶת מְסָרֶבֶת לְהִפָּתַח.
עֵינֶיךָ אֵינָן יוֹצְרוֹת מִפְגָּשׁ.
כָּל מִלָּה טוֹבָה שֶׁנֶּאֱמֶרֶת לְךָ
נִטְרֶקֶת,
חֲשׁוּדָה,
אֵינָהּ מַצְלִיחָה לַחְדֹּר.
מִישֶׁהוּ מַנִּיחַ יָד עַל כְּתֵפְךָ,
הַשְּׁרִיר מִתְקַשֶּׁה תַּחְתֶּיהָ.
מַצִּיעִים לְךָ כִּסֵּא.
אַתָּה מִתְיַשֵּׁב עַל קְצֵהוּ,
הַבֶּרְכַּיִם אֵינָן מִתְרַפּוֹת,
כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם דְּרוּכוֹת
לְקוּם.
בַּלַּיְלָה אַתָּה מַחֲלִיף צְדָדִים.
הוֹפֵךְ אֶת הַכָּרִית לְצִדָּהּ הַקַּר,
מוֹתֵחַ אֶת הַסָּדִין,
מְיַשֵּׁר קֶמֶט אֶחָד
שֶׁחוֹזֵר וְנִכְרָךְ סְבִיב הַקַּרְסֹל.
אַתָּה מוֹשֵׁךְ בּוֹ,
הַסָּדִין מִתְקַמֵּט
בְּמָקוֹם אַחֵר.
הַגּוּף שֶׁלְּךָ מִתְעַיֵּף
מִלְּהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ.
אַתָּה שׁוֹקֵעַ כְּבוּלְעָן
בְּיָם הַמָּוֶת,
אֶל תּוֹךְ הָאַגָּן.
מוֹלֵקוּלוֹת אָטוֹמִיּוֹת
נֶאֱטָמוֹת.
אֵין מָמוֹן לְחַמְצָן.
חֲ
רָ
טָ
ה