– ד”ר דויד מנשה –
אורית סרן-בורנשטיין, “מתפרקת”, סיפור פשוט, 2026 עורך: אילן ברקוביץ’.
יש ספרים המבקשים להעניק לחוויות החיים צורה, סדר ואולי גם נחמה. מתפרקת מאת אורית סרן־בורנשטיין אינו אחד מהם. כבר בשיר הפותח, הנושא את שם הספר, מופיעה ההצהרה: ״הכול מתפרק בי״. זהו למעשה המפתח לקריאה בספר כולו. ההתפרקות נוכחת בגוף, בזיכרון, ביחסים המשפחתיים ובתפיסת העצמי. היא מצב מתמשך שהדוברת נושאת עמה, לעיתים בגלוי ולעיתים מתחת לפני השטח.
קראתי את הספר בתחושה שהדוברת אינה נרתעת מלהציג את עצמה באור שאינו מחמיא במיוחד. היא מוכנה לחשוף חולשה, תלות, כעס, קנאה, אשמה וגם רגעים שאינם מתיישבים עם אישה חזקה, עצמאית ומאוזנת. יש בכך אומץ, אבל לא פחות מכך יש כאן עמדה פואטית: השיר אינו במה שעליה הכאב מתייפה או מתרכך. הוא המקום שבו אפשר לומר אותו.
אחד השירים שממחישים זאת היטב הוא ״שלא ידעו״. המראה החיצוני מציג אישה יפה, חכמה, מחייכת, עצמאית ומאושרת, אך במראה נגלית מציאות אחרת, פרטית וכואבת. הפער בין מה שאחרים רואים לבין מה שהדוברת חווה מקבל ביטוי גופני, חריף, כמעט בלתי נסבל, בתיאור הפגיעה העצמית עד זוב דם. גם הציווי ״אל תספרי״, המהדהד בשיר, אינו רק “הוראה” של הסביבה. הוא מבטא את ההפנמה של השתיקה: את ההרגל להסתיר, להמשיך לתפקד, לא להכביד על איש.
השיר הזה נוגע בעיניי באחד הנושאים המרכזיים בספר: המחיר שמשלמת אישה על הצורך להיראות בסדר. סרן־בורנשטיין אינה מסתפקת בתיאור המצוקה שמאחורי החזות החברתית. החזות עצמה נעשית לעיתים למנגנון של הסתרה, עד שהאדם מתקשה להבחין בין מה שהוא מרגיש לבין מה שהוא אמור להציג.
גם השיר ״בזנב עיפרון״ עוסק במעשה הכתיבה מתוך מקום של דחיפות. החזרה על המילה ״כתבי״ נשמעת כמעט כפקודה. יש בה תחינה, אך גם ניסיון להחזיק במשהו לפני שייעלם. הכתיבה אינה מבטיחה הקלה, ובוודאי שאינה מתקנת את מה שנשבר. היא מאפשרת לתת לדברים שם, להעיד על קיומם, להפסיק לפחות לרגע את ההסתרה. בעיניי, זהו אחד המקומות שבהם הספר מצליח לנסח את נחיצותה של השירה בלי להפוך אותה לתשובה גדולה מדי.
עם זאת, לא בכל השירים נשמר אותו מתח. לעיתים נדמה שהדוברת אינה סומכת די הצורך על הקורא, ומוסיפה הסבר במקום שבו התמונה, או המעשה, כבר הצליחו להעביר את התחושה. כאשר הכאב מקבל ביטוי מוחשי, הוא בדרך כלל משכנע יותר מאשר כשהשיר מבקש להבהיר במילים נוספות מה עלינו להבין ממנו. זו לטעמי חולשה חוזרת בשירים רבים של הספר. ראוי היה, לטעמי, להניח לרגש, ברגעים שבהם הוא חזק כל כך, להניח לו לפעול בכוחות עצמו.
הדבר בולט במיוחד בשירים העוסקים במעמדה של האישה ובציפיות החברתיות המוטלות עליה. ״מהות הנשיות בשתוקים״, ״נשים משוחררות״, ״שיגעתם״ ו״תפסת מרובה לא תפסת״, מביאים אל הספר קול מחאתי, לעיתים אירוני ולעיתים ישיר מאוד. סרן־בורנשטיין מתבוננת במטלות, בתפקידים ובסתירות שבתוכם נדרשת האישה להתנהל. היא אמורה להיות עצמאית, אך גם זמינה; לממש את עצמה, אך לא להזניח את סביבתה; להיות אם מסורה, בת זוג, בת, עובדת ואישה בפני עצמה – וכל זאת בלי להיראות מותשת.
ב״תפסת מרובה לא תפסת״ החזרה על ״כשהיא״, יוצרת תחושה של רשימה שאינה מסתיימת. עוד דרישה, עוד תפקיד, עוד משימה. החזרה אינה רק אמצעי קצבי; היא ממחישה את המעגל שבתוכו האישה נעה. יש בשירים האלה אמת חברתית מוכרת, והם מעניקים לה ביטוי נגיש וחד. יחד עם זאת, לעיתים, האמירה החברתית ברורה כל כך, עד שהיא מצמצמת את המרחב שהשיר יכול לפתוח. אני מעדיף את הרגעים שבהם הביקורת עולה מתוך סיטואציה או פרט מסוים – וכשהיא מאפשרת לקורא להגיע בעצמו אל המסקנה.
העולם המשפחתי הוא אולי המקום שבו הספר נעשה אישי ומורכב במיוחד. השירים על האב אינם מציגים דמות חד־ממדית של אב אהוב או של אב פגוע. האב, ניצול השואה, נוכח בחיי הדוברת גם לאחר שהעבר שלו כבר הפך לחלק בלתי נפרד מן ההווה שלה. השואה אינה נשארת מאחור כאירוע היסטורי; היא ממשיכה להתקיים בתוך הבית, בזיכרונות, בהתנהגות ובקשרים שבין בני המשפחה.
ב״יתומה של אבא״ יש רגע שנחרת בזיכרון: ההכרה בכך שיש גם הקלה במותו של האב, משום שאינו נדרש עוד לסבול יחד עם בתו. זהו משפט שחורג מן הציפייה ה”חברתית” לביטוי חד־משמעי של אבל. אולם, דווקא משום כך הוא נוגע ללב. האהבה אינה מבטלת את העייפות, והגעגוע אינו מוחק את הידיעה על הסבל. סרן־בורנשטיין אינה ממהרת ליישב את הסתירה הזאת, ובכך היא מעניקה לה תוקף אנושי.
בשירים נוספים, ובהם ״בעיניים פקוחות״, ״געגועים״ ו״השואה של אבא״, מתרחבת התמונה המשפחתית ונחשף הקשר שבין פצעיו של האב לבין חייה של הבת. ב״מאמעלע שיין״ קולו של העבר אינו מסתפק בזיכרון הפרטי. הקריאה ״אל תסכימו למות״ מעניקה לשיר ממד של כמעט צוואה. היא נושאת עמה את משקלו של דור שחווה אובדן, אך גם את רצונו להמשיך לחיות למרות הכול.
אחד החלקים הקשים ביותר בספר היא ההתמודדות עם האם, ובעיקר עם הדמנציה. השיר ״דמנצייה, תגידי, איפה אימא שלי?״ חושף כאב שאינו זקוק להרחבה: האם נמצאת שם, ובכל זאת הולכת ומתרחקת. הבת נאלצת להתמודד עם אובדן שמתרחש בהדרגה, בעוד האדם שאותו היא מאבדת עדיין נוכח בגופו. בשירים ״שטיון ירושלים״ ו״אימאל’ה״ ניכרת המציאות הקשה, שבה הזיכרון מתפורר והיחסים הישנים משנים את צורתם.
אחד השירים החזקים בעיניי הוא ״ציפור חיה״. בסופו מופיעה השורה המטלטלת: ״אך לא למדתי מעולם לחתל אימא״. יש בה היפוך פשוט ומכאיב של סדרי החיים. האם, שטיפלה בבתה בילדותה, נעשית בהדרגה למי שזקוקה לטיפולה. אלא שהבת אינה יכולה להיעשות מחדש לילדה שלמדה את מלאכת הטיפול באמה. השורה מניחה לפנינו עובדה אחת, כמעט יומיומית, שבתוכה מתקפלים חוסר האונים, האהבה והאובדן. זהו בעיניי אחד הרגעים שבהם השירה בספר מגיעה לדיוק רב במיוחד.
גם האִמָּהוּת לבנות תופסת מקום חשוב. ב״אימא מוגזמת״ נחשפת החרדה האימהית, זו שמבקשת להגן על הילדים מפני כל פגיעה אפשרית, אך עלולה להפוך בעצמה למעמסה. בשירים המוקדשים לבנות, ובהם ״לבכורתי, עטרת יפעתי״, ״בנותיי״ ו״לכי רק בדרך שלך״, נשמע הרצון להיות קרובה, לשמור, ללוות ובאותה שעה לאפשר להן לצאת לדרכן. אין כאן אידיאליזציה של האימהות. יש בה אהבה, אך גם פחד מן האפשרות שהאהבה עצמה תכביד.
העיסוק בילדות מוסיף רובד חשוב להבנת הדמות הדוברת. ״ילדה בין הורים״, ״במרכז המסחרי, אזור א׳״, ״ילדה שחור־לבן״ ו״ילדה גבוהה״ חוזרים אל המקום שבו נוצרו חלק מן המתחים המלווים את הדוברת בבגרותה. הילדות היא מקום של הסתגלות, של ניסיון להבין את ההורים ומקומך ביניהם ושל התבוננות בעצמך דרך עיני האחרים.
ב״במרכז המסחרי, אזור א׳״ נותרת בזיכרון סצנה קטנה: האם והבת עומדות מול חלון ראווה, והאם אומרת ״אנחנו אחת, אימא ובת״. אפשר לשמוע במשפט הזה חום וקרבה, אך בקריאה נוספת עולה גם אי־נחת. האם והבת הן שתיים אך הגבול ביניהן נחוץ לא פחות מן הקשר הקרוב. המשפט הזה מראה כיצד קרבה משפחתית יכולה גם לטשטש נפרדות. בעיניי, זהו אחד הפרטים המעניינים בשירים על הילדות, משום שהוא אינו נסגר על משמעות אחת.
מבחינה פואטית, מתפרקת הוא ספר מגוון. יש בו שירים ליריים קצרים, שירים סיפוריים, מונולוגים, פניות ישירות ושירים בעלי אופי מחאתי. הגיוון הזה מתאים לריבוי הקולות והחוויות שהספר מבקש להכיל, אך הוא גם יוצר מידה מסוימת של אי־אחידות. לא כל שיר מגיע לאותה רמת גיבוש. לעיתים התמונה מדויקת והרגש נמסר באמצעותה. במקומות אחרים השיר מוסיף עוד שורה ועוד הסבר, כאילו הוא חושש שהקורא לא יבחין במה שכבר הונח לפניו.
אני סבור שאפשר היה לוותר על כמה חזרות, לקצר מקומות שבהם האמירה כבר הובהרה, ולהותיר מרווח גדול יותר בין החוויה לבין פירושה. אין זה מבטל את כוחם של השירים הישירים. להפך: הישירות היא חלק מן הקול של סרן־בורנשטיין והיא מעניקה לספר את אופיו החשוף. עם זאת, יש הבדל בין ישירות שיש בה כוח להסבר שמחליש את מה שכבר פעל היטב.
בשירים החותמים, ״כי האישה עץ ושדה״ ו״אלוהים שלי״, מופיעים דימויים ומחשבות שמרחיבים את המבט מעבר לפצע המשפחתי והאישי. העץ, השדה והפנייה אל האל אינם מבטיחים תיקון של מה שאבד. גם האמונה, ככל שהיא נוכחת כאן, אינה מוחקת את הספק ואת הכאב. אני קורא את השירים האלה לא כהבטחה לגאולה, אלא כניסיון להמשיך להתקיים בתוך מציאות שאינה נעשית שלמה. יש בהם תנועה החוצה מן ההתכנסות בכאב, אך לא יציאה מוחלטת ממנו.
מתפרקת הוא, איפוא, ספר שיש בו פערים. יש שירים שהיו מרוויחים מאיפוק ומקיצור. אולם, לצידם יש בו שירים בעלי עוצמה ממשית, ובעיקר יכולת להתעכב על מצבים משפחתיים ונפשיים שאין להם פתרון פשוט. סרן־בורנשטיין כותבת על אב שאי אפשר להיפרד ממנו בלי להמשיך לשאת את סבלו, על אם שנוכחת ונעלמת בעת ובעונה אחת, על בנות שאוהבים ורוצים לשחרר, ועל ילדה שממשיכה לחיות בתוך האישה הבוגרת.
אני יוצא מן הקריאה בספר עם כמה שורות שממשיכות להדהד בראשי. אחת מהן היא אותה שורה בסוף השיר ״ציפור חיה״: ״אך לא למדתי מעולם לחתל אימא״. יש בה משהו מן הספר כולו: הידיעה שאפשר לאהוב מאוד, להתאמץ, לכתוב ולזכור – ובכל זאת להישאר חסר אונים מול מה שהחיים מעוללים לנו ולאנשים הקרובים לנו.”
